רוחות רעבות

מאת: לוקאס נייט

עריכה: אביבית משמרי

עריכה לשונית: אביבית משמרי, מיכאל פטלן, נועה לביא, רמיאל וולדניצקי, דורון צור

גור 1

שוק התקווה הוא אחת מהפינות האחרונות של העיר שלא נאנסו בידי הקידמה. כשאני הולך בשוק, אני עדיין יכול לראות את אותם מבני פחונים, משמשים גם כדוכן וגם כבית. גם האנשים בשוק נראים כמו שאני זוכר אותם עוד מילדות: מחוספסים, ממהרים וצעקניים. כיף לי לראות את זה, איך משהו אחד לא השתנה, כמו עוגן שמחבר אותי בחזרה לזמן, לתקופות טובות יותר, למרות הגל העכור שמנסה לסחוף אותי אל ההווה הנורא. אבל אני מזכיר לעצמי שכיף לא יכול להימשך יותר מדי. אני מהדק את כובע המצחייה שלי וחולף במהרה על פני הדוכנים. עם קצת מזל, המיני-דוריאנים יהיו זולים מספיק בשביל שאוכל לקנות לדנה חפיסה שלמה.

אני משתדל לעבור בין האנשים בשקט, בלי לגרור יותר מדי תשומת לב. כובעי מהודק אל הראש, עמידתי שפופה, אני אפור ומכוער. בהדרגה נדבקות לידיי עוד ועוד שקיות, אני מגנט לפירות זולים. בכל פעם שאני צריך לשלם, אני משתדל לשלוף כסף מהארנק בתנועה איטית ומינימלית. עדיף שאף אחד לא ישים לב לחפיסת השטרות בארנק שלי, שלא יתעוררו שאלות.

בשעה חמש בערב אני כבר לא בן אדם, אלא רק גוש שקיות, מלא בפירות חצי מרקיבים של יום שישי לפני הסגירה. אין מה לדאוג, כבר התרגלנו לריקבון. אני מתקדם בצעדים איטיים לעבר הדירה. בלי מצרכים הייתי עושה את המרחק הזה בחמש דקות, אבל עכשיו זה עלול לקחת חצי שעה. לפחות תזדמן לי הזדמנות לצפות בתושבי השכונה. החלקים המזרחיים יותר של התקווה כבר התברגנו לגמרי, גורדי שחקים מלאים במשפחות מסורתיות, עושים קידוש ואז הולכים לראות את המשחק במסך גדול. אבל ליד השוק נותרו עדיין כמה פרצופים אחרים. רוסיה זקנה עם עגלה נגררת ומבט של אכזבה מתמדת מהמדינה, ישיש בודד עם בצקת ברגל שמנסה נואשות להתחיל שיחות עם העוברים והשבים, הומלס תמהוני שהוא למעשה אלמן מיליונר שהבין שאין שום דבר טוב יותר לעשות מלבד לקלל את העוברים והשבים.

רבע שעה לאחר מכן, כבר הספיק לי. האנשים האלו יפים בתור מוצגים מהצד, אבל אין לי באמת דבר במשותף איתם. זה כאילו כולנו חיים בבועות אישיות, כמו הילד הנרגן ההוא מהקומדיה ההיא משנות ה-90. לא משנה כמה אני אסתכל עליהם, אני בחיים לא אצליח להיכנס לבועה שלהם, להבין באמת איך הם מרגישים כשהם חיים בעולם הזה, מנסים לגרור את עצמם למרות החריקות במפרקים. אחד מהם מתחיל להתקרב, אני רק מקווה שגם הוא לא יצליח להיכנס לבועה שלי.

זה בחור גבוה יחסית, חובש כיפה. הוא מניח את היד שלו על הכתף ומרגיש לי כאילו הוא הולך להרים אותי כמו שאני מרים את השקיות.

אח יקר, יש׳ך כמה שקלים? זה מצווה.

לא.

אז תביא אוכל.

מה אתה רוצה?

בננה.

הנה, קח.

הוא מקלף את הבננה ומתחיל ללעוס אותה מולי בפה פתוח. הוא מסריח מאלכוהול, ברור לי שהוא אחד מהקבצנים הרעים. תמיד הצעירים רעים יותר, כאילו החיים עדיין לא הספיקו לעייף אותם.

תביא עוד אחת.

אני מביא לקריפ עוד בננה, שיעזוב אותי כבר.

אין׳ך איזה פסטרמה?

לא. אין לי.

לא אכלתי פסטרמה כבר שנים. גם יקר מדי וגם התחלתי לרחם על החיות שוב.

טוב, תביא הכל.

אני מסתכל לרגע על השקית ואז בחזרה עליו. הוא לא באמת רוצה את הבננות. הוא רוצה להרגיש שהוא לוקח משהו ממישהו.

לא. די. זהו.

אני מרים עליו את הקול ומנסה ללכת משם. היד שלו עוזבת את הכתף שלי בתנועה מהירה. אני יודע שעוד רגע הוא יביא לי איזו מכה. ככה זה, יש סוגים שונים של מיסים לשלם, אחד מהם הוא מס על רשעותו של הזולת. זה גם לא כזה נורא, הוא רק יביא לי מכה אחת וילך, יש גבול למה יכול לקרות ברחוב אחר הצהריים, אפילו בחלקים הישנים של שכונת התקווה.

ברגע האחד הזה, בין הנפת היד שלו למכה, אני מרגיש איך כל העולם עוצר, נהיה איטי, מחכה לצפות בי בזמן שאני חוטף. עוד מילדות התחושה הזו הייתה איתי, כמו סולו פתיחה של קטע פרוגרסיב, שנייה לפני שהרעש האמיתי מתחיל. אני מנתק את עצמי מהסיטואציה. אני מסתכל על היד שלו כמו שמסתכלים על מטוס בשמים או על גמל שלמה, חלק מהטבע, שפשוט במקרה הולך לדפוק לי סטירה בלחי ימין. היד שלו כבר ממש קרובה, אני מקווה שהוא רחץ אותה לפני. אני כבר כמעט יכול להרגיש את המכה, אך לפתע היד שלו עולה לעבר הכובע שלי. אני מתמלא בחרדה. בשתי אצבעות הוא מרים את הכובע מעט למעלה.

לשנייה אחת שנינו משתתקים. הוא שבר את המחיצה בינינו. עכשיו הוא רואה עמוק בפנים, מבין מה אני באמת מרגיש. בטח העיניים שלי ממוקדות בו מדי, כמו של חייל שחוטף פלאשבקים. בעצם, זה באמת מה שאני. אולי לא שירתתי בצהל, אבל אני בהחלט הלום קרב. ככל שהפחד שלי מתעצם, כך החיוך על שפתיו גדל. הוא מבין טוב מאוד שהוא זכה בפרס. עכשיו אני יודע שאני חייב לפעול לפי החוקים המקובלים. בתנועה חדה אני מוריד את הכובע בחזרה, שומט את השקיות, ומתחיל לרוץ.

כשאני חושב על כל הכסף שהתבזבז, בא לי לבכות. אולי אני גם אעשה את זה כשאגיע הביתה. חשוב להזכיר לעצמי שזה רק כסף. העיקר שאני יכול לרוץ, לראות, לנשום, לחיות, זה לא מובן מאליו. אני ממשיך לרוץ, ככה צריך להיות, הוא מקבל את הפירות שלי ואני מקבל את החיים שלי. רק עוד פנייה ימינה ברחוב דעואל ו... אני שומע צעקה מאחוריי.

בוא׳נה יא בוגד.

מה!? למה הוא רודף אחרי? ההבנה מבזיקה בי, מה שהוא רצה לא היה אוכל, אלא מכות.

בוא אני אשבור אותך.

הרחובות כמעט ריקים, כולם כבר מתכוננים לארוחת השבת. מזל שאף אחד לא מתערב. פתאום עולה לי בראש רעיון. אני נותן ספרינט קדימה, לאחת מהסמטאות הצדדיות. אם אני זוכר נכון, הסימטה הזו מושלמת להיעלמות. הקבצן דולק מאחוריי. מעניין אם הוא באמת קבצן. אולי הוא סתם איזה חרא משועמם שהבילוי שישי שלו זה להתחיל מכות.

לאן נעלמת? בוא הנה!

אני שומע את הצעקות שלו, מרגיש אותן קרוב אליי. זה רק פסיכולוגי, או שהוא באמת עומד מטר ממני? כעבור רגע אני שומע את הצעדים שלו. הוא ממשיך לרוץ, אני בטוח. אני מחכה חצי שעה, רק בשביל להיות בטוח שהוא באמת הלך, ואז אני יוצא מהצפרדע.

אני מתקדם בצעדים מהירים הביתה, מנסה לברוח מהריח הדוחה שדבק בי. במקום לחזור הביתה עם פירות, אני אחזור עם ריח של פח אשפה. כישלון! טיפש! לא יכולת להיות קצת יותר בלתי נראה? קצת יותר להשתלב? זו תמיד הייתה הבעיה שלך, זה שהיית שונה, בולט, מתחנן לצומי. תראה לאן זה הביא אותך עכשיו.

אני מגיע לבניין שלנו ומתחיל לעלות במדרגות. ככל שעולים יותר למעלה, כך הדרך הופכת מגרם מדרגות רגיל למסלול מכשולים בין גללי עכברושים. הבית שלנו בקומה האחרונה. אני דופק בדלת. מהצד השני אני שומע צעדים איטיים מתקרבים לעבר החור המנעול. זה כאילו כל דפיקה בדלת היא עול בשבילנו, מטלה מפחידה שלא רוצים אבל צריך לטפל בה, כמו לשלם ארנונה או לעשות כביסה. בעצם, כשאני חושב על זה, כמעט כל החיים הם רצף של מטלות מפחידות כאלו.

דנה פותחת לי את הדלת בחיוך. יש לה פנים שמנמנות טיפה, חיוך תמיד נראה טוב יותר על פנים כאלו. השקיות מתחת לעיניים שלה רק מוסיפות ליופי בעיניי. בלעדיהן, היא הייתה עלולה להיראות טוב מדי, עם הבלונד והעיניים הכחולות, כמו איזו דמות מפרסומת לילדים. איתם היא נראית כמו מה שהיא באמת, אישה שעברה לא מעט, שחיה בתנאים קשים, אבל עדיין מסוגלת לחייך. אנחנו מתעכבים במסדרון, מסתכלים אחד על השני. כשהיא שמה לב, החיוך שלה מתחיל להיעלם.

רגע? היית בשוק, לא?

כן.

אז איפה הקניות שלנו?

אני מצטער, איזה קבצן תקף אותי ברחוב. הוא הזיז לי את הכובע ו...

אוי פאק. מישהו ראה?

לא נראה לי, זה היה ברחוב צדדי.

אתה בסדר, נכון?

כן, אבל אני ממש רוצה להתקלח.

כשאני נכנס הביתה, אני מרגיש דקירה בחזה, בצד ימין. אני מניח את היד שלי, מנסה להבין מה קרה, ואז אני נזכר. נו טוב, אם כבר אני הולך להביא לה את זה, לפחות שיהיה מצחיק.

דנה!

מה קרה?

עליתי עד לשמיים ואחר כך ירדתי בחזרה אל הארץ, וכל זה כדי להביא לך את האוצר הגדול מכולם.

אני כורע על ברכיי כאילו אני מציע לה נישואים. מהכיס הימני של חולצתי, אני מוציא אותו, את האוצר היחיד שחילצתי - מיני-דוריאן נפוח ומלא במיץ. אני יודע שהוא מלא במיץ כי הוא כבר נמעך קצת וליכלך אותי.

חנפן שקרן. בוא, כנס כבר.

דנה מסתכלת עליי והחיוך מתחיל לחזור לפנים שלה. כעבור רגע שנינו עומדים בסלון, צוחקים כמו מפגרים.

גור 2

כשהגעתי לדירה הזו לראשונה, היה ברור שהיא נועדה במקור לשני שותפים שלא מדברים כל כך. איש לא העלה על דעתו שיגורו בה חמישה שותפים שחייבים לדבר כדי לשרוד. בדירה היו סלון ושני חדרים פרטיים. לכל אחד מהחדרים הפרטיים היה שירותים ומקלחת משלו, דבר נדיר יחסית לדירות פה בשכונה. אני חושב שהבעלים הקודם תיכנן להפוך אותה לדירה מחולקת.

ברגע שאנחנו הגענו לדירה, היה ברור שיהיה צריך להשתמש בחדרים למטרות אחרות מאלו שלהם נועדו. הסלון היה הופך מחצות בלילה לחדר השינה שלי. בהתחלה גם דנה הייתה ישנה פה, לפני שהיא עברה. אף אחד לא רצה לישון בחדר הזה, כי האור היה חודר אליו מוקדם יחסית, וקולות השותפים הנכנסים והיוצאים היו מפריעים את השינה. אני, שהייתי עצלן מספיק כדי להירדם בכל מצב, הייתי היחיד שישן שם קבוע. גם התעצלתי לבקש חדר טוב יותר.

החדר המזרחי יותר הוגדר בתור ״חדר הבנות״. בהתחלה כשרק נכנסו לפה, חשבנו לעצמנו שאנחנו לא צריכים את ההפרדות המסורתיות האלו. דיברנו על איך נהיה נודיסטים והכל יהיה בסדר. שלהבת התנגדה בכל תוקף, ולכן הייתה תמיד מחליפה בגדים בחדר המזרחי. בגלל שקרן תמיד הייתה צמודה לשלהבת, גם היא התעקשה לעבור. מאוחר יותר, כשדנה שמה לב למבטים שלנו כשהיא מסתובבת ערומה או כשהיא מחליפה טמפון, גם היא הייתה הולכת לשם כדי להחליף בגדים.

החדר המערבי היה ״חדר עבודה״. בהתחלה היו לחלק מאיתנו תוכניות גדולות כל איך נמצא עבודות מהבית, כאלו שבהן נוכל לעבוד למרות מה שקרה לנו. מהר מאוד זה התמוסס, כי היה קשה להיות תקועים כל הזמן אחד עם השני, כי לא פשוט בכלל למצוא עבודה, אז עוד מהבית? היחיד שהשתמש בחדר העבודה כדי לעבוד היה סמיון.

סמיון ואני היינו המכרים הכי ותיקים בדירה. הכרנו אחד את השני לראשונה בגיל 16, בחוג כתיבה שהיינו הולכים אליו בספריית בית אריאלה. אני הלכתי כי חלמתי להיות סופר, סמיון הלך כי הוא רצה לזיין ילדות עשירות. שנינו לא היינו מאמינים שהרווח העיקרי מהחוג יהיה שנמצא אחד את השני.

אני חושב שתיפקדנו אחד עבור השני כמו יין ויאנג. העדינות שלי מול הכוחנות שלו, הפריבילגיות של שכונת שפירא החדשה בתל אביב מול ההסללה של שכונת אושיות ברחובות, הפלספנות שלי מול הפרקטיות שלו. הוא לימד אותי איך לעמוד על שלי ואני הקשבתי לו ברגעים הנדירים שהוא היה חייב לדבר עם מישהו על מה שקשה לו.

במהלך השנים המשכנו להיתקל אחד בשני, לעבוד ביחד באותם חברות, הוא בתור ראש צוות פיתוח ואני בתור בודק תוכנה. יכולנו להמשיך ככה עוד הרבה שנים. אני לא חושב שמישהו מאיתנו העלה על דעתו שנסיים בדירה מוזנחת בשכונת התקווה. זה כאב לו יותר מלי. אני תמיד חיפשתי להיות חלק ממשהו, מסגרת, קהילה. סמיון הסתפק רק בעצמו. בכל פעם ששם לב למישהו שהלך לחדר שלו כדי להשתמש במקלחת עם הזרם החזק יותר, הוא היה נאנח או משמיע צלילי כעס חנוק. היחידה שלא היה מתנהג אליה כך הייתה דנה. היא גם ישנה איתו שם.

אתם בטח תוהים לעצמכם למה נתנו לו להתנהג ככה. ובכן, היו לכך שתי סיבות. ראשית כל, הוא היה בחור מאוד גדול ואנשים כאלו, גם אם אתה יודע שהם לא ירביצו לך, יש בהם משהו שגורם לך לציית. אבל חוץ מזה, היה גם את העניין שהוא היה המפרנס העיקרי שלנו. הוא הכניס יותר כסף מכולנו ביחד בזכות העבודות שלו על zero day ברוסיה. פעם שאלתי אותו מה לדעתו היה קורה אם הוא היה חושף zero day למישהו אחר מהמעסיקים שלו. התשובה שלו הייתה: ״אם זה היה קורה אני חושב שהייתם יכולים להתחיל לישון בחדר שלי״.

היום אני מחליט להשתמש במקלחת שלו בכל מקרה. לא משנה כמה סמיון יהיה מגעיל אליי, אני צריך את הזרם החזק. אני מתקדם בצעדים איטיים ושקטים לעבר החדר שלו, פותח את הדלת לכדי חריץ ומסתכל. למזלי, אני רואה שהוא שם עליו את הממשק הנוירוני. אני מסתכל עליו לרגע, לבוש רק בתחתונים, ידיים שרירות, בטן שטוחה, חובש את המסיכה השחורה והמחווטת שמכסה לו את כל הפנים. אני מתאפק לא לצחקק. הוא נראה כמו איזה גימפ, כזה שהיית מצפה לראות בדאנג׳ן, אם הוא עדיין היה.

אני נכנס לחדר האמבטיה וסוגר את הדלת, מקפיד שהיא לא תיטרק אפילו קצת. אני פותח את המים החמים, למרות שעכשיו קיץ. אני רוצה להרגיש אותם שורפים ממני את הלכלוך, את הכובד, את הזיכרונות, לפחות את אלו שאפשר.

אחרי שסיימתי אני סוגר את המים ועומד ככה כמה דקות, בוהה בכלום. הלוואי ויכולתי להישאר ככה שעה. תמיד אמרו לי שבגלל שאני בטלן ואיטי אני בטח רגוע יותר. הם לא מבינים שפשוט זז לי מהר מדי כל הזמן. למעשה זה הפוך, כל רגע שבו אני לא עושה כלום הוא לא רגע מרגיע, אלא עוד רגע שבו אני כועס על עצמי. בסופו של דבר, אין לי ברירה. אני מתנגב ומתחיל להתלבש.

כשאני יוצא מהמקלחת, אני רואה את הפנים של סמיון מסתכלות עליי. האישונים שלו ממוקדים ישירות בפנים שלי, לא זזים אפילו קצת. האצבעות שלו, לעומת זאת, מתופפות על ידית הכיסא במהירות, בסדר קבוע, מהזרת אל האגודל.

הסרחת את החדר.

כן, אני הייתי חייב להתקלח, התחבאתי בפח, רדף אחריי איזה מישהו.

מה? מישהו ראה אותך? אתה לא יכול פעם אחת לא להסתבך ככה?

אתה אומר את זה כאילו אני רוצה שזה יקרה.

אם אתה רוצה או אם אתה עושה את זה בטעות, זה אותו הדבר.

סמיון, נו.

עזוב. אני חוזר לעבוד. אם ראו אותך אז תמלא משבצת חדשה בטבלה. אתה לא לבד פה, ואנחנו לא צריכים להסתבך בגללך.

אוקיי, זה דחוף עכשיו?

כן.

טוב, אז אני הולך להביא את ה...

אל תעשה את זה פה, תלך למקלחת השניה.

אני יוצא שם ומתיישב בסלון. בא לי להרביץ למשהו, או לקבור את הראש בין הידיים. אפילו לכעוס נהיה אתגר כשאתם אחד בתוך התחת של השני, אפילו כשאני מאונן במקלחת אני חייב לעמוד בזמנים. הכל קצוב, הכל מחולק. אפילו הטבלה, רעיון שהיה נשמע לי הזוי ומופרך לפני כמה שנים, הפכה לשגרה קבועה בחיים שלנו, כמו להתקלח או לאכול.

הטבלה הכרחית להמשך קיומנו כאן, היא האמצעי להגן עלינו מחשיפה. מספיק שמישהו אחד יזהה שאחד מאיתנו גר פה בשכונה, הוא עשוי לרדוף אותנו ולחשוף את כל השאר. העמודות בטבלה הן תאריכים, השורות הן שילובים של מאפיינים חיצוניים שלנו. אם אחד מאיתנו נחשף, הוא צריך להחליף לפחות שלושה מאפיינים, מתוכם לפחות אחד פיזי ואחד לבוש, על מנת להקטין את הסיכויים שיזהו אותו ברחוב.

אני מסתכל על הטבלה ובודק אלו שילובים כבר עשיתי. הזקן שלי כבר שרד שני צבעים שונים, גם ככה הוא כבר פרוע מדי. אני לוקח את מכונת הגילוח ומתחיל להסיר אותו. ״תחשוב על הצד החיובי״, אני אומר לעצמי, ״סוף סוף תוכל לעבור ללבוש חולצות בהירות״.

דנה 1

היום אני צריכה לשבת עם קרן. בדרך כלל שלהבת יושבת איתה, אבל היא יצאה לעבוד מוקדם. אני נכנסת לחדר בנות ורואה אותה יושבת ומביטה בקיר.

בוקר טוב.

קרן מחייכת ולא עונה.

מה שלומך?

עושה לי ״כן״ עם הראש.

את צריכה משהו?

מרימה אצבע.

זה דפוק כזה, אבל אני מרגישה קצת כאילו אני נהייתי אמא שלה. אבל לא אמא טובה, אלא כזו שמשאירה את הילדה אצל המטפלת המשוגעת והולכת להשתרמט. אבל עדיין, נראה לי שזה טוב שמישהי מדברת איתה, אפילו אם זו אני, שתשמע עוד משהו חוץ מהחפירות דת של שלהבת.

ממשיכה להרים את האצבע.

מה קרה קרן, את רוצה את היד שלי?

אני מושיטה את היד שלי אליה והיא מזיזה אותה הצידה בכוח. למה היא חייבת להיות כל כך אוטיסטית? רגע, אולי היא מצביעה על משהו? ואז אני מבינה, היא מצביעה על החלון.

רוצה לצאת, קרן?

היא מחייכת ודופקת ידיים על הברכיים מהר. מסכנה, כבר עברו שבועיים מאז ששלהבת הביאה אותה לפה היא כל הזמן רק יושבת בחדר שלה ושל שלהבת. אני מחכה שהיא תסיים להתלבש, לפחות את זה היא יודעת לעשות לבד. היא לובשת את החצאית של שלהבת ואת אחת החולצות שלי. אני מביאה לה את הפיאה הישנה שלי כדי שתסתיר לה את המצח ואנחנו יוצאות.

אם הייתי מסתובבת עם קרן במרכז או בצפון תל אביב, ישר היו קולטים ת׳בעיה שלה. אבל פה בתקווה עדיין לא חסרים פלופים, מסתובבים ברחוב עם פה פתוח וגופיית סבא. אני מחזיקה אותה ביד בזמן שאנחנו הולכות, שלא תתקרב לכביש. פתאום היא מצביעה על איזה איש ברחוב. אני מורידה לה את היד, שלא תסבך אותנו.

למה את מצביעה עליו?

אין תשובה. למה אני מנסה בכלל? היא מסתכלת עליי כאילו לקחתי לה סוכריה.

את מכירה אותו?

עושה ״לא״ עם הראש ותופסת לי בשתי הידיים חזק.

רוצה לדעת מי זה?

עושה ״כן״ ומתחילה לקפוץ במקום.

כוסאמק די כבר, את בת 15, לא בת 6. טוב, אז אני אגיד לך מי זה. אממ... האיש הזה לובש חליפה בגלל שהוא... מתכנת תאים. מתכנת תאים זה מישהו שהוא כמו סמיון, אבל במקום לעבוד במחשב, הוא עובד על גוף של בני אדם. יש לו מלא כסף כי הוא מוכר לכל מיני אנשים דברים שמשנים להם את הגוף. נגיד, אם מישהי נולדה דאבה כמוני, אפשר להפוך אותה להיות רזה כמוך.

היא נרגעה, תודה לאל. אנחנו ממשיכות ללכת ברחוב, אבל היא מצביעה על עוד אנשים. לכל אחד מהם אני ממציאה סיפור אחר. אחד שר בלהקה חסידית, אחת מורה לסינית, אחד חייל גיבור ממלחמת עשר המכות. כשאני קולטת שהיא משתעממת אז אני ממציאה על אחד שהוא בורח מהמשטרה ומחביא אסיד בכוסיות של שוטים בתוך התחתונים. היא עוצרת, חושפת שיניים, פותחת את העיניים הכי הרבה שאפשר, ומגלגלת את המאחורה של הפאה לקוקו גדול. לוקח לי זמן להבין אבל אז אני מתחילה לצחוק.

כן, בדיוק, הוא כמו שלהבת.

אחרי שעה אנחנו חוזרות הביתה. היא לא מסכימה להיכנס ומצביעה החוצה עם היד.

קרן, לא, אני צריכה לעבוד.

מביטה בי בפרצוף של הומלס שמבקש שקל לבאר שבע.

אני אקח אותך לטיול מחרתיים, טוב? אני מבטיחה.

מסתובבת ונכנסת הביתה.

זה כאילו קנינו כלב ואז שכחנו ממנו.

אני לובשת חולצת נירוונה שחורה, מכנסי ג׳ינס עם חורים בברכיים, ונעלי אולסטאר. את המצח אני מסתירה תחת הפוני וקושרת מסביבו חוט קטן ודק שלא יברח. כשרק עברתי לדירה סמיון חפר לי על כמה מסוכן להתלבש ככה, על איך אנחנו צריכים להתלבש רגיל כדי שלא ישימו לב אלינו. לקח זמן עד שהצלחתי להסביר לו שכשאת מוכרת דיסקים ב״רטרו רקורדס״, את חייבת להתלבש ככה. בסוף צדקתי, את גור ואת שלהבת כבר תפסו כמה פעמים אבל אותי לא. מי כבר יחשוד בשמנמנה שמחייכת יפה, אז מה אם היא קצת פריקית.

אני בתוך הסניף של ה״רטרו״ ברחוב אברבנל. הקירות מקושטים בפוסטרים של מוסיקה מלפני 50 שנה: ענבל פרלמוטר, בריטני ספירס, היי פייב, מטאליקה, עומר אדם, ועוד כל מיני משעממים. אנחנו מוכרים מלא דיסקים שלהם. כל הזקנים מתעקשים שדיסקים נשמעים טוב יותר מקבצי סאונד, אבל סמיון הסביר לי למה זה לא נכון.

בדרך כלל אני לא מחזיקה בעבודות, אבל את העבודה הזו יש לי כבר שנה. מה שאני עושה זה לדבר עם כל מיני זקנים בודדים שבאים לפה. לפעמים אני ממליצה להם על כל מיני להקות שאנחנו מתים להיפטר מדיסקים שלהם, אבל רוב הזמן אני פשוט מקשיבה לשטויות שלהם ואומרת כן. זה כמו לשבת עם סבא וסבתא.

יש לנו לקוחה קבועה בשם ענת, מזרחייה, רזה כזו, קירחת לגמרי. היא תמיד מתעקשת ללבוש שמלות חשופות יותר מדי ואני מתה להגיד לה שכבר אין מה לראות. נראה לי שאין לה משפחה ובגלל זה היא באה לפה כמעט כל יום. אני מכריחה את עצמי לענות לה כשהיא מדברת, זה חלק מהעבודה.

אוף, למה אני לא יכולה לחיות ב-2019. אין לך מושג איך זה היה. בתקופה ההיא, אם גבר היה נוגע בך בלי שאת רוצה, סתם מניח יד על הכתף, יכלת להרביץ לו או לצעוק עליו ואסור היה לו פשוט להחזיר לך.

נשמע נחמד.

גם יכלת לשכב עם מי שאת רוצה, את קולטת מה זה? יכלת לשכב עם גבר אחר כל יום, וזה היה נורמלי. לי היו אפילו שני בני זוג בתקופה ההיא?

לא הפריע להם?

מה זאת אומרת?

כאילו, הם לא קינאו? גברים תמיד אוהבים להרגיש שהאישה שלהם.

זה היה אז אחרת, בתקופה ההיא העמידו אותם במקום, הם לא יכלו פשוט לקבוע לנו עם מי ללכת, אנחנו היינו אלו שקובעות.

אז בעצם הגברים היו כמו בחורות? מוזר.

לעזאזל איתך, את צעירה מדי, את לא תביני. תגידי, יש לכם פה אולי דיסקים של גוטל בוטל?

אני אומרת לה לא. היא תמיד עושה את זה, מבקשת ממני דיסקים של להקות שלא קיימות. בטח גם כל הסיפורים שלה שקרים. בסוף היא קונה ממני דיסק של אביב גפן ומקטרת, ״למה דווקא החרא הזה נשאר?״. אחרי שהיא הולכת מגיעים עוד כמה לקוחות. זקן צולע מבקש רייג׳ אגיינסט דה מאשין ואני אומרת לו שזה אסור ובבקשה שיצא, ילד בן 12 מחפש שירי האוס לסבתא שלו.

בשתיים אוהד מגיע. הפרצוף שלו אדום מדי ויש עליו שיער במקומות לא הגיוניים, הכרס שלו מעוותת את הסמל של דרים ת׳יאטר שעל החולצה. פעם אמרתי לו שהוא נראה כמו ג׳ק בלאק ואז הוא לא דיבר איתי חצי יום.

נשאר טיפה קוק, רוצה?

לא ,אני בסדר.

אוהד בחור טוב בסך הכל. הוא קיבל אותי לעבוד פה בלי תלוש, ככה שהוא לא יודע על הבעיה שלי. הוא גם אף פעם לא צועק עליי או אומר לי שאני עובדת לא טוב, גם כשהוא רואה שלוקח לי קצת זמן למצוא דיסק ללקוח. לפעמים הוא שואל אותי שאלות אישיות, אבל כשאני אומרת לו ״לא מתאים״ הוא יורד ממני. עכשיו הוא מניח את היד שלו על התחת שלי. הוא הבוס שלי אז מותר לו. חבל רק שהוא לא יכול להסריח פחות מהפה.

סמיון 1

ז'ניה, נו כבר, מתי אנחנו הולכים לשחק באקסבוקס אצלך?

קוראים לי יוני, סמיון.

אבל מתי?

לא עכשיו, נו, בוא נשחק מחבואים.

אני ממשיך לשחק איתו. הוא הילד היחיד בבית ספר שמסכים לדבר איתי וגם אין לי מחשב טוב כמו שלו. אני מתחבא מאחורי אחד השיחים שכבר התחבאתי מאחוריהם. ככל שהוא יתפוס אותי יותר בקלות, ככה נגיע אליו הביתה יותר מהר.

אני מתיישב עם הגב לשיח. יש לי נוף טוב להמשך המדרחוב. לכל הילדים פה יש פרצוף מפגר, אני מוכן להתערב שאף אחד מהם לא יודע חילוק ארוך. כמו כל המפגרים, הכוח שלהם ברגליים שלהם, רצים מהיר בשיעורי ספורט, בועטים בי. איזו ילדה אחת, גדולה ממני בקצת, מסתכלת עליי מתחבא מאחוריי השיח וצוחקת. היא לובשת מכנס טייטס שחור ואני מסתכל לה על הרגליים. הם דקות ויפות, כמו של כל הפריחות, גם אצלהן הכוח נמצא ברגליים. אבל מי צריך אותן בכלל, יש מספיק פורנו באינטרנט, הבנות שם יותר טיפשות ויותר יפות ועושות בדיוק מה שאומרים להם.

יום אחד הבנות האלו יעשו מה שאני אגיד להם, וגם הבנים. אני אהיה מנכ"ל של איזו חברת ענן גדולה והם יעבדו אצלי, הבנות בנקיון והבנים בתור שומרים בכניסה. אני גם אכתוב בוט שרץ על כל מה שהם כותבים באינטרנט ואם מישהו מהם כתב משהו נגד ילדים שמנים או רוסים אני אכריח אותו לעבוד מלא שעות נוספות, כמו שאמא שלי עובדת.

ערב טוב, האדון המכובד סמיון רפפורט.

אני מסתובב ורואה מולי את אביאל. הוא כבר איזה 1.70, יש לו שרירים כמו בסרטים ושיערות חזה שבולטות לו דרך הגופייה. אני לא מצליח להבין איך הוא גדל מהר כל כך, לי עוד אין שיערות בכלל. הדבר היחיד שיש לי כמו של מבוגרים זה שומן. ז'ניה עומד מאחוריו, הוא לא מדבר אבל הוא מחייך וכל הזמן זז במקום.

בדיוק ראיתי פה את יוני עוצם עיניים. אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שילד גדול כמו יוני עוד משחק מחבואים. אבל וואלה, זה נכון, ולא סתם, גם הילד הכי חכם בכיתה משחק איתו.

אני לא אומר מילה. זה אחד מהמבחנים, האם אני אענה לו, האם אני אסתכל עליו. אני חייב להכיר בזה שהוא מעליי, אחרת חבל.

יאללה, יש זולה טובה פה בסביבה, בואו נלך לשבת. סמיון, גם אתה בא.

אני תקוע איתם באיזה חניון. אביאל וז'ניה מעבירים אחד לשני בקבוק עראק. ז'ניה לוקח שלוקים קטנים, אביאל שופך ישר לפה כאילו זה קולה. מתחתינו יש כניסה לחנות מכולת, אנשים נכנסים ויוצאים, אף אחד לא מסתכל עלינו. בחושך של החניון מרגישים את הריח אפילו חזק יותר, חמוץ, מריר. אני לא יכול לנשום בלי לקבל מנה מהסירחון הזה, הוא נכנס לי עד לגרון, אני מרגיש את הקיא מתחיל לעלות.

אני מתעורר בצעקות. ז'ניה, אביאל, החניון, העראק, כולם נעלמו. במקומם אני רואה מולי את מזרון הספורט שלי ואת המשקולות, מימין להם נמצאת קופסת הנעליים שהיא המחשב שלי, לידו פקעת החוטים של הממשק הנוירוני. דנה שוכבת לידי, היא ישנה בפה פתוח ונוזל לה קצת ריר, זה מגושם ומכוער.

אני לא ברחובות, אני בחדר שלי בדירה שלנו בתל אביב. אני מרים את השמיכה ומסתכל על הבטן, הקוביות עדיין שם. פותח את הנייד ורואה שהשעה היא ארבע בבוקר. העצבים שלי מתוחים מדי, אני לא אוכל לישון שוב. במקום זה אני לובש את חולצת הטי שירט ומכנסי האדידס, מכסה את המצח בסרט סופג זיעה. אני נכנס לסלון. גור ישן על הספה והוא נראה כל כך קטן ואומלל, אני עובר בצעדים שקטים בשביל לא להעיר אותו. רוח לילית קרירה עוטפת אותי ברגע שאני פותח את הדלת, נעימה בהרבה מהשמש האכזרית של היום. לרגע אחד אני מהסס, אבל אז אני יוצא החוצה, נועל את הדלת, ומתחיל לרוץ.

אנשים אחרים במצבי היו זהירים יותר, אבל אני מכיר את הרחובות האלו כמו את לוח הכפל. כבר שנה שאני גר פה, ואני יודע בדיוק איפה הנרקומנים מתכנסים לקניות ואיפה החזירים אוהבים להראות נוכחות. אפילו אם יעצרו אותי לבדיקה, יש לי תעודה מזוייפת מושלמת, כזו שיש בה את כל ההולוגרמות והתבליטים, עם טביעת אצבע מקונפגת לשלי. כל עוד הם לא יורידו את הסרט, אני אזרח נקי ושומר חוק.

הרחובות עוברים על פניי במהירות, אבל אני שם לב לכל בניין ובניין. כל השכנה הזו כמו זונה מנותחת, רבי קומות חדשים וגבוהים כמו סיליקון שמנסה להסתיר את השיכונים שקבורים מתחת. מדי פעם אני רואה איזה זקן או זקנה יושבים ברחוב, מסתכלים על מה שכבר לא שם. זה מה שקורה כשאתה מרשה לעצמך להרפות. ככל שאני ממשיך דרומה, כך הבניינים הולכים ונהיים מרופטים יותר, נדלן שמחכה שיחגגו עליו.

הסבך הבנוי הופך לחלל ריק שבמרכזו עומד גלריית סינופק. הגלרייה היא מבנה ענק, ברוחב של לפחות 15 בנייני דירות. החלונות של כל קומה מסודרים בצורת זיגזג, מה שמזכיר טיפה מבט על ממברנה בחיתוך צד. במרכז הבניין ישנו פס גדול ומואר ובתוכו פיר מעלית שקוף. גור סיפר לי שפעם הייתה פה שכונה שלמה שלא הייתה רשומה בשום ספר של העירייה, עד שיום אחד החליטו להעיף אותם. איזה חבר של גור התעקש לצלם שם לפני שהרסו הכל, חשב שזה יציל אותם, יפה נפש מפגר.

אני רץ הלאה משם, נותן למפלצת הגדולה להתכווץ. אני יכול לרוץ את כל השכונה הזו כמו כלום, להגיע מנקודה לנקודה ברגע, להתחמק מעוינים ולתקוף מטרות. גם כאן, וגם אונליין, אני מותאם פלוס, מוכן להכל, לא מפחד מכלום.

כשאני חוזר הביתה, אני עדיין מרגיש מלא באנרגיות, המוח רוצה לישון אבל הגוף עירני. אני מוותר על הספרים או על הממשק הנוירוני, בא לי להרגיש חי, חזק. במקרר אין כלום בגלל שגור פישל שוב. אני מרים משקולות ומערכת העצבים שלי מדווחת שהגוף מתפקד מעולה. אחרי רבע שעה זה ממצה את עצמו ואני רק מלא בעוד יותר זיעה וטסטוסטרון.

העיניים שלי נופלות על דנה. עכשיו היא כבר פחות מכוערת בעיניי, הפה הפתוח שלה נראה לי פתאום ילדותי יותר, מתחנן, פתוח. אני מניח את האצבע שלי על השפתיים שלה ומלטף בעדינות. היא זזה טיפה אבל לא מתעוררת. אני ממשיך לעבור ככה עוד כמה דקות, עד שאני לא יכול להתאפק יותר ואני דוחף את האצבע עמוק לגרון שלה. השיניים שלה ננעצות באצבע שלי והיא מביטה בי בעיניים פתוחות מבולבלות.

אני מניח את היד השניה שלי בין הרגליים שלה. שנייה אחרי היא כבר רטובה ומנסה לחייך אליי בזמן שהאצבעות שלי בפה שלה. אני מוציא אותן והיא מביטה בי בחיוך, אני שומר על עצמי מלחייך אליה בחזרה. היא מסתובבת באיטיות ומפנה אליי את התחת הגדול שלה, בלי להגיד מילה. אחרי שאני מלקק אותה קצת, אני מרשה לעצמי להכניס אותו. כשרק התחלנו להזדיין, תמיד הייתי סותם לה את הפה שלא תרעיש, כדי שגור לא ישמע. אבל עכשיו היא כבר למדה לשתוק לבד, חוץ ממדי פעם, כשהיא לוחשת לי ״תקרע לי ת׳חור״, ״תהיה גבר״. אחרי שהיא גומרת אני מפסיק להתרכז בלעצור את עצמי. אני תופס בתחת שלה ומנענע אותו במהירות, כמו דוס מתפלל בהילוך מהיר. אני חושב לעצמי כמה נפלא התחת הזה, ואיזה כיף שאני הבעלים שלו. אחרי זה אני פורק לתוכה את הכל.

תמיד כשאנחנו גומרים היא כבר לא יפה בעיניי. למרות זאת, אני עדיין נותן לה להניח עליי את הראש.

צעקת בלילה, קרה משהו?

זה כלום.

איך היה היום שלך?

כרגיל, כסף ומידע.

כן, גם אצלי, פחות כסף, יותר מידע מזקנים חופרים.

מה עם הבוס?

גם כרגיל.

עדיין נוגע בך?

די.

אפשר להרוס לו ת׳חיים, רק הדלפה אחת ו...

ואיפה אני אעבוד?

אין מה לדאוג, אני מרוויח מספיק.

אני דואגת לעצמי.

טוב. לילה.

סניה.

מה?

תודה שאתה דואג לי.

שיהיה.

שלהבת 1

אחרי שיטוט ארוך מספיק ברחובות, קווי המתאר של המציאות מתחילים להיטשטש, ואדם מתבונן מספיק יכול לראות את שמעבר לבשר. המראה הזה הוא המראה אשר אנשים יגעים לו. הם אולי ישקרו לך שהם מאושרים, בעבודות המסודרות שלהם, בתא המשפחתי, בגופם הנקי מכל סימון. אבל האמת? האמת היא שהנפש שלהם ריקה. רובם מפחדים לפתוח את העיניים, וגם אלו שיש להם אומץ, לא מוכנים לשלם את המחיר, לא באמת.

אבל אלוקים מרחם גם עליהם, על הפחדנים, על אלו שלא העזו לבחור. אני היא אחת מסוכני רחמיו, זו אשר נותנת להם, רק לרגע, לראות את מה שמעבר, את המהות הטהורה. עץ הדעת איננו עוד, אך פירורי פירותיו עדיין כאן. זה יכול להיות ה-MD שיעורר בהם את התשוקה שאיבדו בעת ששיעבדו עצמם לחוקי האיחוד, השאנגקסין שיחפור מהם את הדמעות שקברו עמוק מתחת לממשקים הנוירונים, או האסיד, שכמו בהר סיני, יוציא את נשמתם מגופם ואז יחיה אותם עם טל.

הבחור שמדבר איתי עכשיו לא מבין שום דבר מזה, הוא רק רוצה לקנות קצת כיף, ברנש בחולצת טי צמודה עם הכיתוב ״post post modern", מבנה פנים של תינוק מגודל, שפתיים קטנות מוקפות בלחיי חזיר, ועיניים קטנות, מתחבאות עמוק בחוריהן, בוהקות מרעב. עובר אורח אחד מסתכל עלינו, תוהה למה בחורה בחצאית וכיסוי ראש מדברת עם בליין נרפה.

בוא נלך הצידה.

אנחנו מתקדמים טיפה ואני מסמנת לו לעבר סמטה צרה. אנחנו מתקדמים בזהירות, עוברים בין צינורות המים והגז הפזורים בכל עבר, מתעלמים מצחנת השתן של כל שהיו כאן לפנינו.

רואים אותנו? את רוצה שנכנס לבניין?

לא טורחת לענות לו אפילו, הוא אמור לדעת שאישה חסודה לא נכנסת למקומות סגורים עם גברים זרים.

אני רוצה 20 בולים.

למה כל כך הרבה? מארגן איזה מסיבה?

אני בעיר רק פעם בחודש. אם תעשי לי מחיר טוב, אני אהפוך לקבוע שלך.

2400 שקל.

זה מלא כסף, תורידי קצת.

לא זזה בשקל.

יש פה בטח מלא שימכרו לי בזול יותר.

כאלו שיביאו לך בול בלי כלום, או שיקבעו פגישה ויאחרו ב6 שעות בשביל הצחוקים. אתה מוזמן לדבר איתם, ביי.

חכי רגע, מוכנה לקבל 2200?

2300, רואים שאתה יכול להרשות לעצמך.

בת... טוב, שיהיה, קחי.

אני מוציאה שקית קטנה של בית מרקחת ומכניסה במהירות את הבולים, סופרת כל אחד בלחישה. בשנייה שסיימתי הוא תופס את השקית בתאוות בצע, כמו ילד מפונק שקיבל חפיסת שוקולד. מדהים אותי כל פעם מחדש, ככל שהם יותר קמוצים ונבולים, כך הם יותר תאבים לראות את מה שמעבר.

אני ממשיכה את הטיול הקבוע שלי ברחבי השכונה, כמו מוכרי החלב של פעם. את רוב הפרצופים אני מכירה כבר, את נעמה הזקנה שמביטה תמיד אל הכביש ומסתכלת במכוניות הממהרות בזמן שהיא לא יכולה ללכת, את אוהד וכרמל שמגדלים מלא עציצים על אדן החלון ומתגעגעים לילדים שלהם שעברו לקיבוץ בשומרון, את יואל שצועק פקודות לרוחות החיילים שלו ממלחמת עשר המכות, ועוד הרבה אחרים.

כל אחד מהם אני מברכת לשלום בעודי הולכת, בצעדים איטיים ומדודים, מסתירה מהם שאין תוכני כברי. מעטים מהם קונים מהסחורה שלי ורובם מניח שאני סחורה פגומה שלא תוכל להעמיד בית בישראל. איש מהם לא יודע על האות שמסתתר מאחוריי כיסוי הראש שלי. לו היו יודעים, ודאי איש לא היה אומר לי שלום, מלבד אולי ברקיקה.

להיות מסומן, מקולל ומבורך, זה לראות אמת שעוד אף סם לא הראה לאדם. כשהאנשים מסביבך לא מסתכלים לך בעיניים, כשההורים שלך שומעים אותך צורחת ולא עושים כלום, כשהרבי מקריא לך פסיקת הלכה על ניקוד חברתי של גויים, כשהברזל המלובן צורב לך את המצח, אז את רואה את האמת מאחורי ההבטחות שלהם. המוסר של בני האדם תמיד מוגבל, מושפע ממשחקי הכוח הבלתי נגמרים של אוברמעטנשים משאול תחתיות, נזיל. קהילה, מורים, רבנים, הורים, בסופו של יום, אין אדם יכול להישען עליהם. הדבר היחיד שנותר לו הוא האמונה.

בדרך הביתה אני נתקלת בדנה וקרן שחוזרות מאיפשהו. אני מברכת אותן לשלום ומחכה שקרן תחזור לחדר. אחרי זה אני לוקחת את דנה לצד השני של הסלון, רחוק מהחדר בנות.

מאיפה חזרתן?

יצאנו לטייל קצת.

דנה, תיזהרי עליה.

מה קרה?

מסוכן לה שם בחוץ. מה אם היו רואים שהיא מסומנת?

אני יודעת שהיא מפגרת, אבל...

היא לא מפגרת, אל תדברי ככה. לוקח לה יותר זמן לגדול.

טוב. זו היא רצתה לצאת בכלל, את יודעת. אולי אם לא היית יוצאת בשעות מוזרות, היית יכולה לטפל בה יותר. את הבאת אותה לפה.

אני איתה כל יום. פעם אחת ביקשתי ממך עזרה. אני מתנצלת, שכחתי שקשה לך לעשות משהו בשביל אדם אחר.

טוב, יש לי עבודה.

היא מפנה אליי את הגב והולכת. אני יושבת על הספה בסלון. יש רגש שבוער בי. אני רוצה לצעוק עליה, אולי גם להכות אותה. אבל אני לא בהמה, אני לא משתגעת למראה האמת, אני מתמודדת איתה. אם השטויות של דנה מסכנות את קרן, זה רק אומר שאני צריכה לתת לה יותר, ללמד אותה איך לעטות על עצמה שריון במקום להתחבא מאחוריי. הצעד הראשון הוא לחצות את הפער.

בוקר טוב קרן.

מהנהנת אליי בחיוך ואני מחבקת אותה.

אנחנו נמשיך היום עם התרגילים שלנו, בסדר?

החיוך נעלם ברגע, מביטה לרצפה.

לא נלמד שום דבר חדש היום, רק נתרגל את הקיים.

נאנחת בלי קול אך לבסוף מביטה עליי.

זה תמיד כך כשמתחילים. בהמשך יהיה קל, אני מבטיחה.

אני הולכת לארון ומוציאה את השקית שלנו. אנחנו עוברות לשבת מול השולחן, ואני מוציאה מהשקית דפים ועיפרון. אומרים שזה מיושן, אבל זו הדרך היחידה שאני מכירה. אני כותבת על הדף את האותיות: א, ב, ג, ה, ח, נ, י, ת.

עכשיו אני אעשה קולות ולכל קול את תגידי לי לאיזה אות הוא מתאים.

אחרי זה מגיעים עוד תרגילים. אני כותבת לה ״זכר״ ו״נקבה״ ושואלת אותה על כל אחד מהדירה מי זה מי. אני כותבת מילים על דף ואז מקריאה אותם ומבקשת ממנה להצביע. אני כותבת את אותם מילים עם ובלי שגיאות בשביל שהיא תדע איפה לתקן.

בסוף השיעור אני אומרת לה לכתוב מילים בעצמה בשביל שנדבר עליהם. היא קמה בפתאומיות לדלת ואני חושבת שהיא הולכת לצאת, אבל אז היא כותבת את המילה ״באב״ ומצביעה. לוקח לי רגע להבין. מאיפה היא הכירה את זה?

נו, תכתבי את המילה הבאה, אני אומרת.

מצחקקת טיפה ומרימה את הדף. כתוב עליו ״הבאה״.

מצחיק מאוד, עכשיו תרשמי עוד מילה.

מסתכלת על הדף ומשרבטת משהו.

נו, תראי לי מה כתבת.

לא זזה.

קרן?

על הדף כתובה המילה ״אבא״. אני מתיישבת לידה ומניחה את היד שלי על הכתף שלה.

את מתגעגעת אליו?

לא עונה.

אני לוקחת את הדף וכותבת עליו "השגחה".

את המילה הזאת את גם יודעת לקרוא, נכון? אני לא בטוחה מאיפה הגעת ומה קרה לך, קרן. אני כן יודעת שהגעת אליי, אלינו. יש לך השגחה, גם מאלוקים וגם ממני, יש לך כאן בית, את מבינה?

מחייכת לרגע ואז מסתכלת על הרצפה.

אני ממהרת לחזור לביטחון שבשיגרת הלמידה. פה זה לא תחנת משטרה, היא לא חייבת לספר לי כלום, גם לכל אחד מאיתנו יש דברים שהוא מעדיף לא לספר. אבל חלק קטן ממני מטיל ספק, מה אם היא רוצה לספר לי משהו? לפעמים הלקוחות שלי אומרים שהם רואים את אלוקים, או שהם חווים אושר והבנה שאין בידי האחרים להשיג. אלו מילים ריקות, אבל לפעמים הייתי רוצה שהם יהיו אמת, אולי כך יכולתי להבין את קרן למרות שהיא לא אומרת מילה.

דנה 2

יש איזה ילד בן 17 שתמיד יושב מחוץ לחנות שלנו ומסתכל. הוא נמוך ורזה יחסית, עם פרצוף קטן כזה, כמו עכבר. הוא מתלבש באופנה המוזרה הזאת שראיתי כבר אצל כמה ילדים בגילו, מכנסי פסים צמודים, חולצה שחורה עם פרופסור זקן מצוייר שכתוב עליה "!time to get riggity riggity wrecked son" וכובע שעיר כמו של רוסים וחרדים. הבגדים האלו יכלו להיראות טוב יותר אם הם לא היו גדולים עליו. כל פעם שאני יוצאת מהחנות אני רואה אותו מסתכל עליי כאילו אני הדבר הכי מעניין בעולם.

לפני שבועיים בערך החלטתי לנסות לדבר איתו. כששאלתי אותו למה הוא כל הזמן ליד החנות הוא ישר התחיל להתנצל ולהגיד שהוא יפסיק לשבת שם. אחרי שהרגעתי אותו הוא התחיל קצת להיפתח. הוא צפונבון מפונק כזה, אחד שכנראה יוכל להסתדר גם אם הוא לא יעבוד בחיים. אבל כמו אנשים אחרים כאלו שהכרתי, זה עדיין לא עושה אותו שמח.

הוא מספר לי הרבה דברים, למשל, על איך הוא מפחד שלא תהיה לו בגרות גבוהה מספיק לפטור מקרבי, על זה שהוא לא מרגיש כלום בזמן התפילה היומית, על איך לכולם כבר היו חברות חוץ ממנו. מה שהוא הכי חופר עליו זה הריבים עם אבא שלו. אבא שלו קצין בן 50, מאלו שעוד התגייסו בתקופה של ה״שיוויון בנטל״, פטריוט. הוא לא נמצא בבית הרבה, אבל כשהוא נמצא הוא תמיד מעיק: למה אתה מתלבש מוזר? למה אתה לא משתלב יותר? מה היית עושה אם היית גדל באשקלון כמוני? תמיד כשהוא מנסה לענות לו בחזרה, האבא פשוט צועק שככה זה, הוא מפרנס את המשפחה, ולכן הוא קובע את החוקים.

אני רוצה להגיד לו שגם אני לא הרגשתי כלום כשהתפללתי, שאין בכלל אלוהים וכולם מעמידים פנים כי כל אחד מהם חושב שהוא היחיד ומפחד לדבר. אני רוצה לספר לו על אבא שלי, ועל איך גם הוא חשב שהוא יכול לנווט את החיים שלי עד שהשרמוטיות שלי הרסה לו את כל התוכניות. אני רוצה להזמין אותו לדירה ולרכב על הזין הבתול שלו. אני יודעת שהוא ירד לי שעה אחר כך, רק כי סוף סוף בת עשתה ממנו גבר.

אבל במקום זה אני אומרת: כן, אני מצטערת לשמוע, הלוואי ויכלתי לעזור. מאז שאני מסומנת למדתי לסתום את הפה. זה אחד מהדברים שסמיון צודק בהם עם כל החוקים הכבדים שלו. נגיד שאני אשב איתו על בירה עכשיו, ונתחיל לדבר, ואולי אני אתן לו למשש. נגיד שאני גם אספר לו על עצמי. מה יקרה כשהוא יגלה שאני מסומנת? רק להיראות איתי ברחוב יכול לדפוק אותו אם יראו לי ת׳סימן. אם הוא היה מגלה הוא בטח היה בורח ממני, או רץ להלשין לבוס שלי. אני לא כועסת עליו, פשוט זה ככה, ילד גדל, מאכילים אותו בחרא של העולם, ובשביל להסתדר הוא נהיה ילד זין.

אני חוזרת הביתה בסביבות עשר. גור כרגיל יושב על הספה, אבל במקום לקרוא הוא מדבר עם סמיון. בטח המכור הזה שוב חטף אוברדוז מהממשק הנוירוני ונאלץ לצאת למציאות. הם מתווכחים ביניהם על כל מיני אירועים ישנים של אנשים בני 30.

מה ששינה את הכל היה כשהחומה הגדולה התרחבה לאינטרנט הישראלי.

היי דנה, מה נשמע? בכל מקרה, אני מכיר את הטענה הזו, אבל לדעתי...

גור! ברגע שזה התחיל, כשהם חסמו מלא מהאתרים המערביים, אז איבדנו את הכיוון, שכחנו את המערביות.

אבל זה היה ככה גם לפני החומה. אתה לא זוכר את החרם על מוסיקה ״לבנה מדי״?

לפחות הם ידעו מה הם מחרימים. מי שנולד עכשיו כבר לא ידע.

עדיין היו שמועות, עדיין יעבירו דברים. מעבר לזה, לדעתי הכוח של האינטרנט הוא דווקא ברמה המקומית. קח נגיד את דנה, בלי הפורום בחיים לא היינו מכירים אותה.

ואת שלהבת הכרנו מהרחוב. גור, שמע, תרבות מקומית, מחתרתית, הייתה גם לפני האינטרנט. מה שהפסדנו זה את היכולת לראות תרבויות אחרות, לא עוד אנשים כמונו. מרוב כל הטאנלינג והפרוקסיז שאני צריך לעשות למערב, אפילו להוריד ספר יכול לקחת כמה שעות. פעם יכלנו לראות סרטים.

פעם הייתי מתעצבנת עליהם. היום, כשאני חוזרת מהעבודה ורוצה לנוח, יש משהו נחמד בלשכב על הפוף ולהקשיב להם. כשרק הכרתי אותם הם גם היו מתווכחים כל הזמן על פוליטיקה. כשגור סיפר לי שסימנו אותם, חשבתי שזה יפסיק. אבל הם דווקא המשיכו להתווכח, כאילו כלום לא השתנה. אני חושבת שהם אף פעם לא יבינו כמה הם קטנים בעולם הזה. זה בכללי ההבדל בין בנים ובנות לדעתי. לבת אומרים תמיד שהיא צריכה להיות יפה, או עדינה, או נחמדה, מראים לה ת'מקום שלה בעולם. לגבר לעומת זאת, אומרים שיהיה חזק, שיגדל להיות דוקטור או מהנדס גנים או משהו גדול כזה. אבל אין מקום למיליון דוקטורים, אז רוב הגברים נדפקים ומתבאסים. אני רואה את זה בילד ההוא מהחנות, בגור, במיוחד בסמיון. אחרי עוד קצת ויכוחים הם טורחים להתייחס אליי.

יודעים? נחמד שכולנו יושבים פה, צריך לעשות את זה יותר.

אתה נשמע כמו סבא.

גם אני אוהב אותך, דנה.

אז אם אנחנו כבר משחקים בלהיות משפחה, מתי הבת המופרעת שלנו חוזרת?

בכיף הייתי מחליף אותה בבת מופרעת.

אני בטוחה, סמיון.

השיחה הופכת לרכילויות על שלהבת. ככה זה אצלנו, אנחנו תקועים כל כך עמוק ביחד שאפילו הרכילויות שלנו הן בעיקר אחד על השני. פתאום גור שם לב לשעון.

תגידו, כבר אחת עשרה בלילה, מישהו יודע מה קורה איתה?

אנחנו כבר לא צוחקים. כשאנשים רגילים מאחרים הביתה, יכול להיות שסתם היה להם איזה עיכוב קטן. אם קרה להם משהו, יביאו אותם לבית חולים ויעזרו להם. אבל אם איזה דפוק יגע בשלהבת, יזיז קצת את הכיסוי ראש, הוא יוכל לעשות מה שהוא רוצה.

אל תדאגו, הבחורה שרדה מסומנת ברחוב יותר משאנחנו שרדנו מסומנים בכלל.

אבל זה לא עוזר. חוץ מגור לאף אחד מהם לא באמת איכפת ממני, אבל עדיין קשה לי לחשוב שיקרה לסמיון או שלהבת משהו רע. עכשיו כולנו יושבים ומחכים בסלון. אף אחד לא יכול לעשות כלום אבל אף אחד לא יכול גם להתעלם.

באחת עשרה וחצי אנחנו שומעים דפיקה בדלת. גור ישר רץ לבדוק מי זה.

שלהבת!

נרגענו. גור פותח את הדלת ואני רואה את שלהבת. היא מתנשפת ומזיעה, אין לה כיסוי ראש, פעם ראשונה שאני רואה את השיער שלה פזור.

את בסדר?

שלהבת לא לבד. מאחוריה עומדת עוד מישהי, היא מחזיקה אותה ביד ומושכת אותה פנימה. הלב שלי מתחיל לקפוץ. היא הכניסה מישהי לדירה? זה דפוק, מה אם היא תספר עלינו? אז אני שמה לב שהיא לובשת את הכיסוי ראש של שלהבת. לפני שאני מספיקה לשאול על זה, סמיון מתחיל לצעוק.

היי את, תורידי ת׳כיסוי ראש, עכשיו.

היא לא זזה.

תקשיבי לו, קרן, זה בסדר.

כששלהבת מדברת אליה, היא מבינה ומתחילה להוריד את הכיסוי. מתחת לכיסוי יש ״ק״, בדיוק כמו שלנו.

דפאק? למה סימנו אותך? את כולה בת 14 או משהו.

לא עונה.

נו, תגידי משהו.

סמיון, גם בדרך לפה היא לא דיברה, היא רק עושה תנועות עם הידיים.

היא מפגרת או משהו? למה הבאת אותה לפה?

אמא שלה זרקה אותה עליי באמצע הלילה וברחה. מה אתה היית עושה, משאיר אותה שם?

אנחנו לא יכולים להפוך למקלט.

אנחנו כבר מקלט.

לא, אנחנו לא, כל אחד פה נותן משהו, מה היא תיתן?

הכל זה לתת ולקחת אצלך? היא לא איזה מכשיר כמו אלו שאתה מאחסן בחדר שלך, היא בשר ודם ואנחנו לא הולכים להפקיר אותה.

יש לנו חוקים, את לא יכולה פשוט להחליט לבד שאנחנו מקבלים אותה.

היא לא לבד, אני חושב ששלהבת צודקת.

גור, אתה דפוק? טוב, זה לא משנה, אני ודנה נגד.

בשנייה שהוא אומר את זה מתחיל לעלות לי. מה זאת אומרת אני ודנה, שאלת אותי בכלל? תמיד הוא עושה את זה, חושב שהוא קשוח מספיק להגיד לכולם מה לעשות. אני קמה לרגע ופותחת את הדלת, מסתכלת על הילדה מרחוק. יש לה מין מסכנות כזו על הפנים, כזאת שאני זוכרת מעצמי כשהייתי בגילה. אני חושבת עליה, ועל הילד מהחנות, ועל האבות שלנו.

אני גם בעד.

תגידו לי, אתם בסדר? מילא שלהבת, אבל גור, דנה, אתם רוצים להכניס לפה את הילדה הזו שאתם לא מכירים בכלל, מה אם... רגע, לאן היא הלכה? היא הייתה פה לפני רגע.

אנחנו מסתכלים מסביב וקולטים אותה ליד הכיור במטבח. הברז פתוח על זרם חלש והיא לוקחת צלחות מהערימת כלים ושוטפת אותם. היא בדיוק סיימה לשטוף צלחת והיא מניחה אותה ממש לאט, בלי לעשות רעש, על המייבש כלים.

הנה סמיון, היא כבר נותנת משהו, אתה מרוצה?

סמיון שותק. אני יודעת מה יקרה עכשיו. הוא יצעק ויקטר ואז ישתוק. אחרי זה הוא יחליט שאני והוא לא מזדיינים, יהיה אנטיפט לשלהבת, ויתחיל לדבר מגעיל לגור שיסחוב את זה כמו תמיד. כעבור שבוע הכל יחזור להיות כרגיל.

עכשיו לילה, ואני וגור ישנים צמודים בכפיות על הספה. הוא מספר לי על איך כשהוא היה ילד היה לינץ׳ באריתראים בשכונה שלו, איך הוא זוכר עד היום ת'שכנים שלו צוחקים בזמן שדופקים לאיזה מישהו במכות באמצע סלמה. הייתי רוצה שהוא יניח את היד שלו על החזה שלי או את השפתיים שלו על העורף. במקום זה הוא מדבר עוד קצת ואז נרדם. אני מסתובבת ומלטפת לו טיפה את הראש. אוף איתך גור, למה אתה קאק?

בסוף אני גם נרדמת, אבל רגע לפני שהשינה נופלת עליי, אני מחליטה משהו. בפעם הבאה שאני אראה את הילד מהחנות, אני אדע מה להגיד לו. אני אגיד לו שיעשה מה שאומרים לו, שישקיע בלימודים, שיזרוק את הבגדים המפגרים, שיתפלל בכוח ויפחד מהמבוגרים. אני אגיד לו לעשות את זה גם אם זה לא נעים לו, להכריח את עצמו. עדיף ככה, שלא יסיים מסומן.

סמיון 2

הפעם הראשונה שהשתמשתי בממשק נוירוני הייתה בגיל 16. חסכתי בשבילו במשך שנה שלמה, שילוב של דמי כיס, משכורת וכסף שהייתי גונב מטיפים שהשאירו במסעדות. עד היום רוב האנשים נמנעים מלהשתמש בהם בגלל סיבות אידיוטיות כמו פחד מקרינה או דת. פעם אחת שיכנעתי את גור לנסות, הוא התלונן על בחילות וכאבי ראש חזקים, אמר שגם כשהוא מתנתק זה לא יוצא לו מהראש.

זו הבעיה של המטומטמים האלו. פעם המין האנושי עבר שינויים בקצב מסחרר. האנשים אז היו אמיצים יותר, פתחו את הדמיון עם חומרים משני תודעה, פתחו את הגוף במצעדי גאווה, פתחו את המוח עם האינטרנט. משהו נדפק היום, כולם רק רוצים להישאר במקום, במצב סטטי. בגלל זה כל הדיבורים האלו על דת, על פטריוטיות, על קולקטיביזם. המפגרים האלו לא מבינים שלהיות אנושי זה להשתנות, זה להשתפר, גם אם זה אומר לחבר את מערכת העצבים שלך למחשב. אם הם היו מבינים, המקום הזה לא היה כזה חור.

להתחבר דרך הממשק נוירוני, זו ההזדמנות להיות בן אדם ולא בהמה. רק כשאתה מחובר אתה מבין באמת איך אמורים לתפעל מחשב. האצבעות שלנו, העיניים שלנו, הם רק מתווכים פרימיטיביים עם רוחב פס נמוך. האינטרנט הוא לא אייקונים מרונדרים ברזולוציה גבוהה או שורות פקודה ארוכות ומסורבלות. האינטרנט הוא אינספור רעיונות חיים, מחוברים אחד לשני כמו מילים במשחק אסוציאציות.

או שלפחות זה מה שהוא אמור היה להיות. ככל שאחיזת החומה מתחזקת, כך שרשראות האסוציאציה נקטעות באיזה מבזק חדשות מהחזית הפינית, תזכורת מצ׳יינה טלקום על חבילת הקולנוע אונליין שלהם, או הטפה ממשלתית על היהודים הטובים שמוקפים בעולם שכולו נגדנו. הגלישה בימינו מרגישה כמו צלילה בבור מלא חרא, צריך לחפור עמוק כדי למצוא את הפנינים.

מתחבר לרשת RUSNET IRC...
נכנס לערוץ #israel_zona
הודעת כניסה - לתנאי השימוש, אנא כנסו ל-irc.rusnet.com/terms. חשוב מאוד, צ׳ט זה אינו מאובטח, אם תכתבו מה שאסור במדינה שלכם, תקבלו хуй.

MarkedMantis
<התחבר לצ׳ט>

Diaosi
מה הולך, עבריין?

MarkedMantis
בהפסקה מהעבודה, מדבר עם מטומטמים באינטרנט.

Pinkiepie
חחח

SocialRank314
סתם פוזר. לא מבין למה מתלהבים מכל אחד שיש לו Marked, זה כולה אומר שהוא היה דביל מספיק להיתפס.

Diaosi
תרגיע, יא אדג׳.

MarkedMantis
לא לא, תן לו. סושיאל, אתה לא מפחד שיסמנו גם אותך? דירוג חברתי 314 זה קרוב מדי ל-300.

SocialRank314
לול, אני לא אפס כמוך. אח שלי 8, ועוד מעט גם אני אהיה. 8 זה מאסטר רייס, לא סתם איכרים מסומנים.

MarkedMantis
מסוכן.

SocialRank314
יום אחד תקבל פקודות ממני.

MarkedMantis
בטח בחורות מתות עליך.

SocialRank314
דבר יפה, אחי יכול לתקוע בך כדור, ולא יעשו לו כלום.

MarkedMantis
עכשיו אני בטוח שאתה משקר. נשק זה משהו שקשה למסומן להשיג. בשביל לקבל אחד, אתה צריך להיות במקום גבוה בתוך ה-8ים, לא סתם אחד. מישהו גבוה ב-8ים היה מנתק קשר עם רוב הנקיים בחיים שלו, בטח שלא היה מראה את הנשק לאחיו. אז מי אתה באמת, SocialRank314?

Pinkiepie
ויי.

SocialRank314
אני מגיע לדירה שלך מחר, ועם אתה שם אתה מת.

MarkedMantis
בוא תרשום פה לכולם איפה אני גר, תלמד אותי לקח.

Diaosi
קדימה סושיאל, כנס בו.

Diaosi
נו? אנחנו מחכים?

Diaosi
סושיאל?

MarkedMantis
אגב, תקרא לו לוקאס. עשיתי מארקוב על ההיסטוריה של הצ׳ט, או שזה לוקאס או שיש שני אידיוטים שתוקעים תמיד פסיק לפני ו החיבור ומתבלבלים בין ״אם״ ל״עם״.

MarkedMantis
אז מה, פאפא לוקאס, מחפש השראה לכתוב איזה סיפור זבל עלינו? לא אמרו לך שגם גברים בני 64 יכולים לקבל סימון אם הם כותבים שטויות בערוץ ציבורי?

SocialRank314
<התנתק>

DKing
איזה אפס הוא יצא. תגידו, ההצעת חוק, לסגור חיבורי אינטרנט ביתיים ביום הזיכרון, מה קורה עם זה?

אני מתכונן להיות איידל ולקרוא אותם, אבל פתאום אני מקבל הודעה פרטית מדיאוסי. ההשהיות באותות שלו רומזות לי שהוא פתח לנו ערוץ מאובטח יותר. כבר חצי שנה שאני נתקל בו אונליין. הוא תמיד נראה לי כמו עוד אספרג באינטרנט, מנסה להתחבר איתי בשביל לקבל טאנלינג החוצה מהחומה.

Diaosi
מאנטיס, אתה חייב לעזור לי.

MarkedMantis
?

Diaosi
הולכים לסמן אותי. אני יודע שאני נשמע כמו איזה פאג עכשיו, אבל אני מפחד בטירוף.

MarkedMantis
LOLOLOLOLOLOL, זיינו אותך.

Diaosi
:,( :,( :,(

MarkedMantis
תירגע, צוחקים איתך, אל תהיה פאג. יש לך תוכנית? עוד כמה זמן מסמנים אותך?

Diaosi
עוד חודש. אני לא ממש יודע מה לעשות.

MarkedMantis
תתחיל לדאוג לדברים הבסיסיים.

Diaosi
אחי, אני אף פעם לא גרתי מחוץ לבית של ההורים.

MarkedMantis
מזל טוב, עכשיו אתה מתחיל. יש לך כסף?

Diaosi
יש לי איזה 60 אלף שחסכתי מהעבודה.

MarkedMantis
מעולה. בחולון יש הרבה בעלי דירות שמוכנים להכניס אותך בלי חוזה אם אתה משלם שנה מראש במזומן. על זה רוב הכסף שלך ילך. את מה שנשאר לא תוכל לשים בבנק פיזי, אז תמיר אותו ל-Undercash או משהו.

Diaosi
איך מדברים בכלל עם בעל בית?

MarkedMantis
פשוט תגיד שאתה רוצה לגור אצלו שנה ותשלם במוזמן. עכשיו שתוק ותקשיב. מגורים כבר סידרנו, עבודה יש לך?

Diaosi
אני כותב עבודות לסטודנטים תואר ראשון בביולוגיה חישובית.

MarkedMantis
רציני? אפשר לחיות מזה?

Diaosi
האמת שזה כסף לא רע בכלל.

MarkedMantis
יופי. בטח אתה כבר עושה את זה מהבית, אז אנשים לא ידעו שאתה מסומן. תתחיל לפרסם את עצמך כל פעם בשמות שונים, שלא יוכלו להבין שזה אותו בן אדם. אם אתה חייב לפגוש לקוח, תלבש משהו על הראש כדי להסתיר את הסימן ואל תתעכב איתו יותר ממה שצריך, שלא ישים לב לכלום.

Diaosi
אוקיי. אני חשבתי לקנות בגדים של חרדי, כולל הכובע הרוסי שלהם, ככה לא יחשדו בי.

MarkedMantis
טוב, תקשיב רגע. לאף אחד לא איכפת ממסומנים. אני יודע שאתה חי בסרט שכולם יחפשו אותך כל הזמן, אבל זה לא נכון, אנחנו לא חיים באיזה 1984 או משהו. תחשוב רגע על עצמך, מתי אתה או מישהו בסביבה שלך עשה משהו למסומן?

Diaosi
תמיד אבא שלי מקלל מסומנים. מאז שהודיעו שיסמנו אותי, הוא לא מדבר איתי יותר.

MarkedMantis
אבא שלך ניסה פעם לצוד אותם?

Diaosi
לא נראה לי.

MarkedMantis
יפה, כי לאבא שלך הרבה יותר חשוב לשפר את הדירוג החברתי שלו, או לקבל העלאה במשכורת, או למצוא זמן לאונן על פורנו בלי שאמא שלך תשים לב. תשאל את עצמך מה המהות של להיות מסומן. זה אומר שאין לך הגנה חוקית, מותר לעשות לך כל דבר ושוטר לא יזיז אצבע, בעצם אנחנו לא בני אדם, אלא חיות פרא. רוב האנשים לא מחפשים באופן אקטיבי חיות פרא, הם פשוט מגיבים אליהם, רובם בורח וחלקם מנצל את ההזדמנות להרביץ. אתה צריך להסתיר את הסימן במצח שלך, אבל בשאר הדברים אתה יכול להיות אתה. זה מה שמגניב, כל עוד הם לא רואים את הסימן, הם בטוחים שאתה אחד מהם.

Diaosi
טוב. אני צריך לחשוב על זה. אני אוכל לשאול אותך עוד שאלות?

MarkedMantis
כן. תגיד, למה סימנו אותך?

Diaosi
...

Diaosi
שכבתי עם מסומנת. אחד השכנים כנראה ראה אותה דרך החלון והלשין.

MarkedMantis
אתה דפוק? למה עשית את זה?

Diaosi
שמע, זה מביך, אבל אני כבר בן 25 ולא רציתי להישאר בתול.

MarkedMantis
חחחחחחחחחחחח, אתה באמת ראוי לכינוי שלך.

Diaosi
שתוק.

MarkedMantis
תרגיע, ילד. בחיי, חשבתי שאתה בן 19. בכל מקרה, אני חייב לזוז. תקשיב, מה שקרה קרה, עכשיו, או שתסתגל, או שתמות. מקווה שתסתגל. נדבר.

תמיד יש לי חולשה לילדים מסכנים כאלו, לפחות עכשיו אני כבר לא עושה את זה עם ילדות בנות 16. אחרי עוד רבע שעה בצ׳ט אני עובר להתמקד בדברים אחרים: חדשות מהעולם, מודעות דרושים לפרילנס, מיילים. בדרך כלל אני מתעלם מהמיילים מאמא שלי, אלו סתם הודעות של אמא יהודיה שדואגת לבן שנשאר מאחור בזמן שהיא ברחה מישראל.

אני אבוא גם עוד שנתיים, אמא, פשוט עכשיו יש לי פה עבודה ממש טובה, חבל לוותר עליה.

מי היה מאמין שכמה חודשים אחרי זה, אני כבר לא אוכל לברוח מפה בקלות. לא משנה כמה התוכנית שלך מסודרת, הבאגים תמיד ימצאו דרך להיכנס. אני פותח את המייל שלה, מכין את עצמי לעוד שיעמומון.

בני היקר, הכל בסדר איתך? אני מקווה שלא קשה מדי בישראל ושאתה והאנשים מסביבך טובים אחד לשני, בלי כעס וריבים. אני לא רוצה להטריד אותך, אבל הסוכרת של אבא החמירה, ואנחנו מוציאים יותר כסף על תרופות. לא קל לי לבקש דבר כזה מהבן שלי, אבל אם תוכל לשלוח לנו קצת יותר כסף כל חודש. אבא שלך איש חזק, אבל הוא עובר ימים קשים. באמת, רק אם אתה יכול, אם לא, נסתדר. אוהבת, אמא.

בדיוק כשחשבתי שהיום הזה לא יכול להיות גרוע יותר.

שלהבת 2

כל יום, כשאני קמה בבוקר, בנוסף לתפילות הרגילות, אני גם מודה לאלוקים באופן אישי. אני לא אומרת לו שום דבר, שכן אין לי את הזכות להמציא תפילות משלי. במקום לדבר, אני נזכרת בחיים שלי מאז הסימון, לילות קרים בבנינים נטושים חצי הרוסים, לרוץ בלי להסתכל לאחור, לעמוד זקופה מול נרקומן זועם, להכריח את עצמי ללכת רגיל כשאני רואה שוטר. כל אחד מאלו יכול היה לקטוע את חוט חיי, אך אלוקים בחר לחוס עליי. אני מקווה שיחוס עליי גם היום.

העם שלנו תמיד שוכח את דרכו ובוחר בעבודה הזרה. עוד כילדה ראיתי את נביאיי העגל מפיצים את בשורתם, בפליירים, בשלטי חוצות, במרכבות ארבע על ארבע, במקדשים בני 100 קומות. רבים שכחו את עבודת השם ובחרו בעגל, גם רבנים, גם חברים, גם הוריי. נותרתי לבד, מעדיפה ״כרת״ מעמי מאשר מהשם.

העגל יודע היטב את השפה. הוא דובר אותה במילות חנופה, במנגינות מתקתקות, בחזיונות פוטושופ. הסולתא והשמנא הם הראשונים להתפתות, אחריהם המשכילים, ובסוף העם כולו. האחרונים לעמוד איתן הם תמיד האביונים, אלו שתאוותם לא סמא את עיניהם מלעמוד על ההבדל טוב ורע, מלראות את העולם שהיה לפני תלוש המשכורת והדירוג החברתי.

כשחוצים את גשר ההגנה ומביטים הצידה, אפשר לראות את קו הגבול. מימין לו, שיכונים ישנים בני שתי קומות, פיסות אדמה זנוחות נתונות לרחמי צמחים מטפסים, חנויות בלי שם, ילדים רועשים בפארק הציבורי. משמאל, אורות מרצדים, צחנת מכוניות, אנשים לבושים בקפידה, מסעדות עם אוכל מרחבי העולם, עיסת בטון אפורה מתפשטת ומאיימת לבלוע הכל.

עם כל צעד, אני מתרחקת יותר מעולמי הבטוח. כאן אני לא מכירה כל סמטה וכל פרצוף. אני מתחבאת בהמון העמל והצורך, נמנעת מלהישיר מבט, שומרת היטב על כיסוי הראש. למזלי איש מהם אינו בוחן אותי, כולם עסוקים בלסחוב שקיות קניות ולהביט בצגים ניידים. כעבור כחצי שעה אני ניצבת אל מול שער הבניין.

הבניין בשדרות בן ציון מתנשא לגובה שמונה קומות, נבנה לאחרונה על חורבות וילה משנת 1947. בכניסה לבניין ישנה גינה קטנה, צומחים בה תפוזים סיניים. ליד הגינה יושב גבר ערבי. הוא מנגב את הזיעה עם כובע ליגיונר תאילנדי ומתנשף, המגב והדלי לצידו מעידים כי הוא אינו מדיירי הבניין. אני נכנסת לגינה ולוקחת לי תפוז, יודעת שלא איכפת לו ושאיש מהדיירים הממהרים לא ישים לב. לאחר מכן אני מביטה על הדשא, שארית מאדמת ארצנו מתריסה אל מול הגטו שנקרא תל אביב. אני נושמת באיטיות, אוספת את איבריי המקרטעים שלא יחרקו ברגע לא צפוי, מהדקת את המסיכה שאני עוטה עליי תמיד.

אני דופקת בדלת, אך אין קול ואין עונה, רק מנגינה ריקה מצידה השני. אני ממתינה מעט ודופקת שוב, גם הפעם לא עונים. הרגליים שלי רוצות ללכת מכאן, להסתובב ולהפנות עורף לאנשי המקצוע המשכילים בדירותיהם המצועצעות. אבל לא, יש סיבה שבאתי לכאן. אני דופקת שוב על הדלת, הפעם אני שומעת רחשים. כעבור רגע הדלת נפתחת ומתוכה מביטה בי נערה צעירה, לבושה בשמלה כחולה-שחורה צמודה, עם שפתיים שחורות ועור מולבן כימית.

למה את לא נכנסת?

חיכיתי שיפתחו לי.

לא שמעת את המנגינה מהאינטרקום?

לא הבנתי ש...

מאיפה הגעת בכלל? הזמנת תור?

כן, הזמנתי, לדוקטור פרידמן.

טוב. היא בחדר 2, מאחורה.

בין רגע, היא חוזרת אל מאחורי הדלפק, עיניה שוקעות לעבר משהו מרצד מתחת לשולחן. אני מביטה לרגע, מחפשת את דרכי. לבסוף אני מוצאת את חדר 2, על דלתו כתוב: ד״ר דורית פרידמן, קלינאית תקשורת.

צהריים טובים, יש לך כרטיס?

לא, אני הגעתי לתור פרטי.

אוקיי, בואי תשבי ותספרי לי מה הבעיה.

לא באתי בשבילי, באתי בשביל אחיינית שלי.

אני מתנצלת, אבל אם היא לא איתך, אין לי דרך אמיתית לאבחן אותה ולעזור לה עם הבעיה שלה.

אחותי ובעלה מפחדים מרופאים. אני מקווה שאם אסביר להם איך יטפלו בבת שלהם, הם יסכימו לבוא בסוף.

אם את רוצה אני יכולה לדבר איתם ולהסביר להם מה עושים בטיפול. כבר היו לנו לקוחות שהתקשרו לפני כן לשאול שאלות, אבל באמת שאין שום דבר שאני יכולה לעשות אם המטופלת עצמה לא תגיע לכאן.

אנא ממך. הניחי כי זו שעת ייעוץ אם את מעדיפה, אני משלמת לך את המחיר הרגיל, אני אשלם גם יותר אם תבקשי. הם לא ייתנו לי להביא אותה, אני צריכה ללמוד איך לטפל בה בבית.

אני יכולה לענות לך על שאלות, אבל אני אדגיש שוב, אני לא באמת יכולה לאבחן מרחוק. מתישהו את תצטרכי להביא את האחיינית שלך. בכל אופן, אני מקשיבה, מה את רוצה לשאול?

האחיינית שלי לא מדברת, בכלל.

בת כמה היא?

14.

כשאתם מדברים אליה, היא מסתכלת בעיניים? מגיבה?

כן, בהחלט.

אוקיי, אלו כבר חדשות טובות. היא מוציאה איזשהם צלילים מהפה? הברות? המהומים?

היא שקטה לגמרי.

היא גם לא משתעלת בקול?

דווקא כן האמת, לפני כמה ימים היא הייתה מצוננת קצת.

נשמע שאת מבלה איתה הרבה, אני צודקת?

כן.

זאת לא שאלה נעימה, אבל אם אנחנו רוצות לעזור לה, את חייבת לענות לי. האחיינית שלך עברה משהו? בסדר בבית?

למה את שואלת?

אם היא משתעלת בקול, זה סימן שאין שום בעיה במיתרי הקול שלה. אם בנוסף לזה את אומרת שהיא לא מבטאת שום הברה, אבל כן מבינה דיבור. במצב כזה, יש אפשרות לא רעה שהאילמות שלה היא תוצר של בעיה פסיכולוגית.

את מתכוונת שהיא בכוונה לא מדברת, מדיכאון?

אני מעדיפה לא לקרוא לזה בכוונה. תחשבי על אדם שקופא כשהוא בסכנה במקום לברוח, הוא לא בוחר בכך, הוא פשוט חווה רגש חזק מדי, כזה שמשתק אותו, שמונע ממנו לבחור. אולי היא מפחדת שאם היא תדבר אז יקרה משהו. בשביל לעזור לה צריך לדעת מה עבר עליה, או אולי עדיין עובר.

היא בסדר עכשיו. קרה משהו, אבל הוא לא יקרה יותר, אני בטוחה בזה.

אני רוצה שתירגעי לרגע ותקשיבי לי טוב. אין בחדר הזה מצלמות, אני לא הולכת להגיד את השם שלך לאף אחד, אין לי רצון או יכולת לפגוע בך. עכשיו, את מוכנה להגיד לי של מי הילדה באמת?

האמת שהיא שלי, ו...

מסומנים לא יכולים לגדל ילדים.

אני קמה מהר ורצה לעבר הדלת, הכיסא שלי נופל על הרצפה.

חכי! בבקשה!

היא אוחזת בי בכוח בפרק היד. לכל הרוחות, היא נראתה כמו סתם עוד מדושנת, למה היא מנסה להילחם בי? אני סוגרת את היד השניה לאגרוף. מי שרדף אחר הרודף להושיע הנרדף - פטור.

הבן שלי מסומן.

שיניי חושקות, גופי מתוח, ידי שלוחה, אבל היא רק מביטה בי עם דמעות, אפילו לא מגינה על הפנים עם הידיים. אני מסתכלת מסביב, רואה שאין מצלמות.

אני פשוט אסתלק מכאן. אף אחד לא ראה שאני מסומנת, את לא בסכנה.

זה בסדר, את לא צריכה לברוח, אני רוצה לעזור לך.

טוב, אני אני מזהירה אותך, אל תנסי שום דבר. איך ידעת?

בזמן שדיברנו הסתכלת כמה פעמים לצדדים כאילו את מצפה למשהו, גם שיחקת פעם-פעמיים בכיסוי ראש. רוב האנשים לא שמים לב, אבל כשאת מתמחה בהפרעות בתקשורת ויש לך בן מסומן, אז את רואה סימנים. תוכלי להסביר בבקשה איך הילדה הגיעה אלייך?

היא פשוט הייתה ברחוב. נתקלתי בה במקרה, מתחבאת באחת הסמטאות. בהתחלה היא נורא פחדה ממני, אבל אחרי שדיברתי אליה בעדינות איזה עשר דקות היא נרגעה והתחילה להיצמד אליי. משם לקחתי אותה אלינו.

אתם בטח בדירת מסומנים בדרום או משהו, נכון? יש לה חדר משלה?

יש לה חדר יחד איתי. זה שיש לנו בכלל קורת גג זה נס.

כן, הבן שלי סיפר על הדירות האלו. תשמעי, עדיין לא מאוחר, אם היא תגיד לנו מי הורים שלה, שתרשום על פתק או משהו, ככה בדרך כלל מתקשרים איתם.

רק לפני חודש התחלתי ללמד אותה לקרוא.

זה כבר מצב בעייתי של הזנחה. תשמעי, את צריכה לשקול להביא אותה לרווחה, יש דרכים, בלי שתצטרכי להיחשף.

הרווחה לא ידאגו לה.

תשמעי, אני יודעת שיש להם מוניטין רע, אבל...

היא מסומנת.

מה? אבל היא בת 14.

כן, גם להם אפשר להצמיד ברזל מלובן.

אבל יש לה מעמד קטין, זה לא הגיוני.

ועדיין, זו המציאות, כך נגזר.

תהיי מוכנה לתת לי לפגוש אותה? אני מוכנה שזה יהיה אצלכם אם את מעדיפה.

בשום פנים ואופן לא.

אני מבינה. תשמעי, בעיקרון מה שאת צריכה זה לעודד אותה להתגבר על המחסום שמונע ממנה לדבר. הכי טוב היה אם היית יודעת מה זה, אבל גם אם לא, יש כל מיני תרגילים ומשחקים שאת יכולה לעשות איתה. הנה, תסתכלי רגע על אלו.

אנחנו יושבות ביחד עשרים דקות והיא מראה לי כל מיני משחקים. רובם נראים לי ילדותיים מדי, אבל המשחק עם החריזה נחמד דווקא, אולי אני אפילו אצליח לשכנע את גור לעזור לי עם זה.

קחי את הקלפים איתך, אני אקנה חדשים.

תודה רבה לך.

רגע לפני שאת הולכת, אם זה בסדר, יש לי שאלה. את מכירה אולי בחור עדין קצת, רזה, עם זיפים, אוהב לכתוב? גם הוא גר בדירה כזו, כמו שלכם.

אני מכירה מישהו כזה.

קוראים לו תומר?

לא.

הוא הבן שלי, היה לנו מקום מפגש קבוע, בלי פלאפונים, פעם בשבוע, בלי דחיות. כבר חודשיים שאני ממשיכה להגיע לשם והוא לא בא. אני לא מעיזה לנסות לחפש אותו אונליין, את יודעת אולי מה אני יכולה לעשות?

אני מצטערת. אם את רוצה אני יכולה לנסות לשאול אם מישהו מכיר אותו ולהעביר לו הודעה ממך. אולי הוא פשוט לא רוצה שתסתבכי כי את שומרת על קשר איתו. זה חשוב שתביני, יש ביניכם תהום שאי אפשר לחצות, להט החרב המתהפכת. זה לא ישתנה, אלא אם גם את תסומני, ואני לא מאחלת לך דבר כזה. פשוט תתפללי לשלומו, בסוף זה אלוקים שקובע מה יהיה איתנו, אנחנו רק צריכות לקבל את הדין.

גור 3

כשהייתי ילד, כולם מסביבי חשבו שאני הבטחה גדולה. שלחו אותי לחוגי העשרה, התנדבתי לכתוב פוסטים בדף של בית ספר, זכיתי בפרס ספריית תל אביב לילד שהשאיל הכי הרבה ספרים בשנה. הורים שלי היו ממשפחה ותיקה ואמידה, מעולם לא לחצו עליי לעבוד לפרנסתי. במקום זה, ציפו שיצא ממני איזה איש רוח דגול. בזמן שהאבות של כולם לחצו עליהם ללמוד ביוטכנולוגיה בגיל 13, אבא שלי היה מבקש שנדבר בארוחת השבת על שפינוזה או הרמב״ם.

עם התבגרותי חלומותיהם נגוזו. אני בכלל העדפתי ספרות עברית חדשה, ורוב הסיפורים שכתבתי היו יותר פנטזיה ופחות מקרא והישוב הישן. למרות זאת, ההורים עדיין תמכו בי, גם אם לתמיכתם נוספה אנחה מבויישת. אף אחד מסיפוריי לא זכה להצלחה ולא הצלחתי לכתוב אף לא רומן אחד, אך הם המשיכו לקוות שאולי נחבאים בי אי אלו כשרונות נסתרים. נדמה היה כי הם חושבים שאני רק גולם, עומד להפוך לפרפר בכל רגע, וצריך רק להמתין מעט.

הנה עברו להן 12 שנה, עכשיו על מצחו של הגולם צרובה ״ק״ גדולה, הבטחה מהממסד בעצמו, שלא יצא ממנו פרפר. הגולם מבלה את ימיו בשכיבה על הספה ושקיעה במחשבות, על הפרפריות שלא יזכה להכניס למיטתו, על איתני הטבע והכרך שניתן להם היתר חופשי לחולל שמות בגופו השביר, על התקרה המתפוררת שאין לו כסף לתקן.

גור.

אני פותח את העיניים, סמיון עומד מעליי ומסתכל בי כמו שמסתכלים על תפוח אדום ורך מדי.

כן, סמיון.

סידרתי לך עבודה.

מה?

אתה מתחיל לכתוב ל-Inquiring Pepe.

זה אתר זבל של ימנים, אתה רציני?

כן, יש רשימת נושאים מוכנה מראש וזה כסף טוב.

אבל...

גור, אולי שכחת, אבל אתה חייב לי כמה אלפי שקלים. לא הגיע הזמן שתעשה עם זה משהו?

לא כתבתי בשביל אף אחד מאז שאני מסומן.

אז תתחיל.

למה זה נהיה דחוף לך פתאום?

אני צריך דרך נוחה להרוויח כסף לתוך חשבון אמריקאי, זה כל מה שאתה צריך לדעת. המשכורת תרד מהחוב שלך.

אני רוצה לענות לו, אבל הוא מפנה את הגב וחוזר לחדר. אחרי רבע שעה של גלישה סתמית ברשת, אני מחליט לפתוח את הרשימה שהוא שלח לי. אני לא מבין איך אני אמור לכתוב על פוליטיקה אמריקאית עכשיו, מה אני מבין בזה בכלל? גם יהיה מסובך למצוא מידע אמין על זה דרך החומה הגדולה. כל נושא נראה לי זר יותר מקודמו, קשה לכתיבה בלי 12 שעות של מחקר מקדים, עד שבתחתית הרשימה אני מוצא את ״למה לא לאפשר הגירה מהמזרח התיכון״. איזה יופי, כמו הרבה כותבים טובים בהיסטוריה לפניי, גם אני הולך להתפרנס מפופוליזם ושנאת זרים.

קולות רבים קוראים להקל מעט את מדיניות ההגירה בעשרים השנה אחרונות. יש הקוראים לקבל לארצנו את אלו המתקראים ״פליטים״, בעוד שאחרים מתעקשים לאפשר ויזת עבודה לארצות ערב. במאמר זה ברצוני להתמקד דווקא בישראל, מהמערביות יותר ממדינות ערב, ולהראות מדוע אפילו לה מוטב לא לפתוח את השערים. שאר מדינות ערב סובלות מגירסאות חמורות של אותן בעיות, ועל כן אין צורך לדון בהן כלל.

כך, בפיסקה בודדה, אני מתרץ את העצלנות שתלווה את שאר המאמר. בשביך לחסוך את המאמץ גם לי וגם לקורא, אני מחליט לכתוב את ההמשך בפורמט של ״5 סיבות״.

1) פערי דתות. בעוד שבארצינו, ישנו רוב לנוצרים ואתאיסטים, בישראל רוב האוכלוסיה משתייכת לדת האיסלמית או למיעוט היהודי-אורתודוקסי השולט. שתי הדתות הנ״ל הן דתות אדוקות. כבר כיום, ישנו תקריות בהן יהודים חסידיים ומוסלמים בני ארצינו, שאינם שולטים בדחפיהם, תוקפים נשים בשל מלבושן. האם ברצוננו ליצור מצב בו אזרחיות אמריקאיות יפחדו ללכת ברחוב?

כן ברור, כי עכשיו הן בכלל לא מפחדות, כשלכל ילד בן 14 יש רובה.

2) ריגול. בעבר ישראל הייתה בת בריתנו הגדולה ביותר. רבים הופתעו כשזו בחרה, מרצונה החופשי להפר את הסכמי הסיוע, ולעבור לקנות נשק מסין, מדינת אויב. היסטורית, הישראלים הדגימו יכולות ריגול מבריקות בשתי מתקפות הסייבר שיזמו על הכורים האיראניים. מה יקרה כשהמהנדסים שלהם יעבדו בחברות אמריקאיות?

סביר להניח שאף אחד מהקוראים לא ידע שהאמריקאים יזמו את המתקפות האלו.

3) תרבות לבנטינית. רבים מכם ודאי קראו על השימוש בנשק כימי במלחמת עשר המכות, אך ברצוני להפנות את תשומת ליבכם לתופעה אחרת. ישראל בחרה לאמץ אף את שיטת הדירוג החברתי הסיני, אך בנוסף לה, קיים נוהג לקעקע את מצחם של אלו שדירוגם נמוך. אנשים אלו מאבדים את הגנותיהם החוקיות, ומתקיימים בחברה כצללים חיים.

זו הבעיה עם כתיבה לפעמים, היא מתחילה כמו טיול תמים ביער, אבל לפני שהבנת מה קורה, אתה מסיים בבית של מכשפה.

אותם ״מסומנים״, כפי שהם נקראים בארצם, הם בדיוק האנשים שהשמאל קורא לנו לקבל כפליטים. אך עלינו לזכור, אלו אנשים שחיים תחת אלימות מתמדת. אין להם בעיה לגנוב, לשדוד, אפילו לרצוח. הם כבר רגילים לעשות הכל בשביל לשרוד.

כן, בהחלט הכל בשביל לשרוד. אני עובר לשני הסעיפים הבאים, אולי אחליף את החלק הזה אחר כך אם יהיה לי כוח. אחרי שסיימתי לכתוב אני עורך קצת את הטקסט, מתקן פיסוק, מפשט את השפה, מסויף קצת מטאפורות. כעבור שלוש שעות, אני חייב להודות שאני גאה בחרא הזה. פעם ראשונה מאז הסימון שקיבלתי כסף בשביל לכתוב.

הדלת נפתחת ושלהבת נכנסת לסלון. היא מתיישבת על הקצה השני של הספה, רחוק ממני.

שלום גור, מה שלומך?

האמת שטוב.

זה לא קורה הרבה.

כן, כתבתי היום, בשביל כסף.

על מה כתבת?

עיזבי, את לא תאהבי.

נו.

כתבתי לאיזה עיתון אמריקאי, על ישראל, ביקורת.

זה לא כואב לך?

כן, אבל, זה לא שהכתבה הזאת תשנה משהו.

לא הכתבה, אתה. נראה לי כואב לחיות בגלות?

הלוואי והייתי בגלות.

על זה אני מדברת, על להתחנף לגויים, על לערוג לנכר במקום לחיות בארצך. אפילו אני מרגישה פחות בגלות ממך, למרות שאני יודעת שהסיבה היחידה שאני גרה פה זה כי רציתם סמים בזול.

את מגזימה.

גור, אתה חי על אדמת אבותיך, בדירה ששייכת לך, ועדיין אתה בגלות.

איך אני יכול לא להיות בגלות? המדינה שלי הדירה אותי, כרגע כתבתי טקסט מנומק ומשכנע שמסביר למה לאף מקום אחר לא כדאי לקבל אותי.

גם אם המדינה לא רוצה אותך, האדמה הזו רוצה אותך, אתה שייך לכאן, זה בדם שלך.

את אולי. אני גדלתי כל החיים שלי בתל אביב, לא איכפת לי מהאדמה המחורבנת הזו, אני בסך הכל רוצה ללכת ברוטשילד בלי לפחד שיהרגו אותי.

תל אביב סגרה עליך, אתה שבוי שלה.

טוב, אז אני שבוי שלה. אולי די?

היא עומדת להמשיך לדבר, אבל לפני שהיא מספיקה, אנחנו שומעים רחש מכיוון הדלת. אני עומד לקום לפתוח ואז אני רואה את המעטפה נדחפת ממתחת, המספר 8 כתוב עליה בגדול. בפעם הראשונה שזה קרה, היינו קצת בשוק. עד היום לא הבנו איך הם יודעים עלינו, אבל כשאתה מסומן אתה לומד להתרגל לדברים שאתה לא מבין. אני פותח את המעטפה.

מסיבה ביום שלישי בחצות. אתם חייבים להגיע.

זו כבר פעם שלישית שאנחנו מוזמנים לאחד האירועים האלו, הפעם הראשונה הייתה היחידה שבה הם גם ציינו כתובת. בעבר לא הייתי מתקרב למסיבה שמאורגנת על ידי כנופיה, אבל עכשיו? רק המחשבה על לראות מישהו חוץ מסמיון, דנה ושלהבת, גורמת לי להרגיש כמו ציפור שפתחו לה את דלת הכלוב.

?? 1

מאות הרוגים בעקבות תאונה בכור הגרעיני באיראן.

רגע אחרי שמישהו הקריא את המילים האלו מהסמרטפון, אנחנו כבר התחלנו לספר בדיחות על איראנים עם סרטן בזין. אם מישהו שחי היום היה איתנו באוטו, הוא בטח היה חושב שאנחנו חבורה של חארות, אבל האמת שפחדנו נורא. בתקופה ההיא לא עבר יום בלי שאמרו לנו שעוד רגע המלחמה באה. מלחמה עם נשק כימי, עם טילים גרעיניים, כזאת שאין בה חיילים גיבורים, אלא רק מחשבי תקיפה שעושים החלטות קרות.

היינו נוסעים יום יום, ממסיבה למסיבה, ישנים 4 שעות בלילה ונותנים לאמפטמינים לעשות את השאר. זה לא שהיינו טיפשים, חצי מאיתנו התחילו תואר ראשון בגיל 15. פשוט, כשכל העולם מדבר על להחרים את ישראל ואת יודעת שגם ככה יש לך כסף מההורים לכל החיים, בשביל מה לחרוש?

כשנכנסנו לסטודיו ברחוב המסגר, קיבלו את פנינו המראות הרגילים. גבר מזוקן, לבוש בשמלה שחורה צמודה, מתכופף על ארבע ומחייך, מאחור מצליפה בו אישה רוסיה שמנה בגופיית סטרפלס ומיני מעור; בחורה שחומת עור מגישה לאנשים בקבוקי בירה מבין זוג שדיים כדוריים; בעלת הסטודיו מחזיקה ברצועה את שני בני הזוג שלה, האחד לבוש במדי ב׳ והשני בכפייה בלבד.

התחלתי להתערבב בין האנשים, להחליף מילים מיותרות, לעשות עיניים, לחפש למי יש סמים. לקראת אמצע הערב, הוא הניח עליי את היד שלו. הוא לבש חולצת כפתורים צמודה שהדגישה את גופו הרחב, היו לו פנים של נער קולג׳ מסרט אמריקאי.

מה אתה רוצה?

לקשור אותך.

האינסטינקט שלי היה לסרב, אבל אז הזכרתי לעצמי שממילא לא ברור בכלל כמה שנים נשאר לי לחיות. ברגע שאמרתי כן הוא ישר חייך והחל להוציא את הציוד. את הקשר הראשון הוא קשר מסביב למותניים שלי.

זה בשביל שידעו שאת שלי הערב.

משם הוא המשיך במהירות עם החבל, מועך לי את השדיים, מעטר את הצוואר, עוטף את הבטן.

יש לך עיניים יפות.

תהיתי לעצמי כמה אידיוט בן אדם צריך להיות כדי להשתמש במשפט השחוק הזה.

חבל שכל מה שאת מצליחה לראות בהן זה רק את סוף העולם.

האצבעות שלו טיילו על הפנים שלי כמו נמלים קטנות.

תעצמי אותן. תגידי לי, איפה היית רוצה להיות?

אני לא יודעת.

תתאמצי.

מחוץ לעולם הזה, במקום עם מלא טבע, בלי כל ה...

הוא הרים אותי בלי לומר כלום. פתחתי את העיניים והבטתי בו.

אם את רוצה לברוח, תעצמי אותן ותבטחי בי, אחרת אפשר לסיים.

עצמתי בחזרה את העיניים. כעבור רגע הרגשתי איך הוא מניח אותי על המזרן.

תדמייני שאת מלאך. לא כמו שאומרים למישהי כדי להיכנס לה לתחתונים, אלא באמת, יצור לא אנושי, מתקיים מחוץ להביטוס, מעליו.

הרגשתי אותו מהדק את החבל חזק מסביב לכתפיים שלי.

הנה הכנפיים שלך, עכשיו תדמייני שאת מנפנפת בהן, מתחילה לעלות לאט, מעל העיר הרקובה הזו, מעל קן הנמלים הסכיזופרניות שאנחנו חיים בו.

הוא התחיל להצליף בי במקצב מדוד.

זה משק הכנפיים שלך. *סוויש* הוא לוקח אותך גבוה גבוה, כל האנשים נעלמים, נותר רק הנוף. *סוויש* בתי מגורים אפורים, בנייני משרדים נושקים לשמיים, ארובות ענק של מפעלים. *סוויש* את עפה גם בזמן, הבטון והברזל מחלידים, עד כלות. *סוויש* נשאר רק העולם שנועד להיות, נהרות, הרים, עצים, ללא וירוס האדם. *סוויש* את בחלל עכשיו, סלעי הענק רוקדים במחול חסר פשר מסביבך. *סוויש* גלקסיות חולפות באיטיות, מסתובבות מסביב עצמן. *סוויש* אין כמעט אור, מלבד נקודות לבנות בודדות. *סוויש* *סוויש* התחושה עצמה נעלמת. *סוויש* *סוויש* *סוויש* את מפסיקה לחשוב.

עכשיו הוא מכה במהירות עם השוט, חסר רחמים. הגב שלי בוער מכאב, אבל זה הכאב הנכון, המשחרר. אני קרובה. עוד מטח של הצלפות פוגע בי, אבל עדיין לא מטשטש את הלחישה שלו באוזני הימנית.

הלילה, את חופשיה.

כשהמכה האחרונה של השוט פגעה בי, התפרקתי לגורמים. הנפש שלי השפריצה לכל עבר, שוטפת את החדר באגלי סרטונין. אחרי שסיימנו את הסשן, הוא לא אמר לי כלום. הוא כבר ידע שאני אחפש אותו בפייסבוק ואציע לו להיפגש.

שלושה חודשים מאוחר יותר, הוא כבר קרא לי חברה שלו, בדיוק כמו שקרא לשלוש האחרות. הוא התעקש שנהיה גם חברות אחת של השניה, בשביל להגן על עצמנו מהבדידות. המרות שלו השרתה בי תחושה של בית, של ביטחון. אני חושבת שבסופו של יום, רוב הנשלטים עושים את זה כי הם מחפשים גאולה. יש כאלו שמוצאים את זה דרך עבודה או אלוהים, ויש כאלו שפשוט מעדיפים את הפיתרון הכנה, כניעה אוהבת מול אדם חזק יותר.

כשהייתי רחוקה ממנו, הרגשתי ערפל קריר בקצות האצבעות שלי, טשטוש תחושה של הגוף, כאילו כרתו לי אצבעות. כל הגברים שפלירטטו איתי באותה תקופה נראו לי מכוערים, וגם אם הייתי שוכבת עם מישהו, זה היה רק כדי להסיח את דעתי מהרעב הנורא לאהובי. כשהיה לי ממש קשה, הייתי מוציאה מהתיק את המתנה שהוא קנה לי. זה היה פסלון קטן של מלאך, אבל לא קיטשי. הוא היה עשוי מאבן אגט והגוף שלו היו רחב ועגלגל, נשי, כמו אלת פריון. ביום בו הביא לי אותו, הוא ביקש ממני לא לשכוח אף פעם את הסשן הראשון שלנו, איך הוא הראה לי מה מסתתר בתוכי, איך אני יכולה לעוף.

חצי שנה אחרי זה, כבר עברנו לגור ביחד, אני, הוא, עוד שבע נשים ושני גברים, כולנו היינו העבדים שלו ושמחנו בכך. כל אחד מאיתנו תרם בדרכו שלו לכלכלת הבית. אהובי עבד בתור קואוצ׳ר לדמיון מודרך ו-NLP, אני הייתי מלצרית, והשאר עבדו בדברים אחרים, ממתכנת בהייטק ועד למלכה בתשלום. חוץ מלעבוד, היינו גם נוסעים הרבה לפסטיבלים, בתקופה ההיא עוד היו הרבה כאלו, כל מיני אשראמים, אירועי נודיזם, מסיבות טבע. אהובי היה מעביר שם קבוע סדנאות, על כאב כמפלט, על הקשר בין מילים לתודעה, על קושי ורפיון גופני בחיים המודרניים. הסדנאות האלו היו גירסאות מרוככות של מה שניסינו בחיינו המשותפים.

מאחורי כל השיטות שאהובי פיתח, התחבא רעיון מרכזי אחד, שבירת גבולות. השבירה הבסיסית ביותר הייתה שבירת גבולות החברה: מסיבות בדסמ פרטיות, אורגיות, זימה. רמה אחת מעליה, הייתה שבירת הקטגוריות, המוכנות לערבב את הבדסמ עם הרוחניות, את הפיזיקה עם הפסיכולוגיה, לקחת רעיונות משדה אחד ולהחיל אותם על שדה אחר. מעליה הייתה הרמה המעניינת באמת, שבירת גבולות התודעה. כשאנחנו מתקיימים בעולם, אנחנו רואים אותו דרך אוסף של מושגים ואכסיומות מקובעות. אנחנו הולכים על שתי רגליים, אנחנו מדברים במילים מופרדות, אנחנו מודדים דברים בעזרת צבעים וסנטימטרים וקילוגרמים. מה אם נוותר על זה? ככה התחילו הניסויים המוזרים שלנו, ללכת רק על רגל ימין, להפסיק להשתמש בגוף ראשון, לחלק מחדש את השבוע לשישה ימים בני 28 שעות. אני עדיין זוכרת את הפעם ההיא ששאלו אותי מה השעה ועניתי עשר סנטימטרים לכחול.

אני יודעת שזה נשמע מטורף, כנראה שזה גם באמת מטורף, אבל פחות ממה שקרה מסביבנו באותה תקופה. ההכרזה של ארצות הברית על ניתוק הקשרים, העלייה של מחיר הלחם ל-100 שקל לכיכר, ההפיכה של סין ממדינה של אנשים עם מבטא מצחיק לגיבורים החדשים שלנו. היה הרבה יותר קל לחשוב שהדברים האלו הם הצגה בשביל האנשים הרגילים בעבודה, בעוד שמציאות האמיתית היא הניסויים שלנו. איפשהו בקצה התודעה ידענו שמשהו לא בסדר, שפתאום יש דבר כזה דירוג חברתי, וששלנו הולך ויורד. יום אחד פשוט הגיעו שוטרים הביתה ולקחו אותנו לסימון. כמה ימים אחרי זה פשוט ניסינו להמשיך כרגיל, כל אחד הלך לעבודה שלו עם ראש מוסתר והמשכנו לשלם בשחור לבעל בית. חודש אחרי זה גיליתי שאני בהריון.

שלהבת 3

אם היא שמה אצבע בפה, זה סימן שהיא רעבה.

בסדר.

אם היא מצביעה על החלון, זה אומר שהיא רוצה לצאת. פשוט תסביר לה לאט שאי אפשר ושנצא מחר.

טוב.

סמיון, אתה מקשיב לי?

אם את כל כך דואגת לה, תישארי פה.

אתה תמיד רוטן שחיים פה על חשבונך, עכשיו אתה מנסה למנוע ממני להתפרנס?

שלהבת, לכי כבר. אם קרן תבקש משהו אני אטפל בזה.

בלית ברירה, אני יוצאת מהדלת, נוטשת את קרן לידי הגולם. דנה וגור מחכים לי. גור התגלח ולבש חולצה מכופתרת חדשה. הוא בטח מקווה להכיר מישהי, משוכנע שאדם אחר ימלא את החור בליבו. את זה של דנה הרבה יותר קל למלא. היא לובשת מעיל שחור וגדול, נראית כמו סחבה מהלכת. מתחת למעיל מסתתרים בגדיה האמיתיים, אם אפשר לקרוא כך לרצועות הבד הזעירות הללו. אני מתכסה בחולצה פשוטה וגדולה ובחצאית ארוכה.

כעבור רבע שעה, אנו עומדים מול הכניסה. אף אחד לא יודע מאיפה ה-8ים השיגו שליטה על שני מועדונים. השמועות אומרות שמי מנסה לגלות דברים כאלו, נעלם. ענק עומד בכניסה, על ידו השמאלית קעקוע של נמר עם מדליה, על מצחו ״ק״ שנערכה לספרה 8, את שניהם הוא לא טורח להסתיר. הפנים שלו מזכירות לי סיפורי קוזאקים.

סעו מפה.

גור מוריד את הברדס שלו, דנה מרימה את הפוני בשיער ואני מזיזה מעט הצידה את הפיאה החדשה שלי.

טוב, תנו לחפש עליכם.

בפעמים הקודמות לא היה חיפוש בכניסה. כפות ידיו של הענק מתרוצצות על גור. אני בטוחה שהוא נהנה לראות איך גור מתכווץ כמו תרנגולת כל פעם שהוא נוגע בו. אחריו דנה מגישה את עצמה, עומדת שם ונותנת לו לחטט. לאחר ששניהם עברו את המפתן, הוא מביט בי.

אני רוצה שאישה תחפש עליי.

בלי שטויות.

שום גבר לא נוגע בי. בהזמנה שלכם נכתב "אתם חייבים להגיע״, אז הגעתי. אם אתם כל כך רוצים שאני אבוא, תביאו אישה שתחפש.

דוסה סתומה. נסרין, את פה? יש פה דפוקה אחת, היא לא מוכנה שאני יחפש עליה.

בחורה גבוהה ורזה, לובשת חולצה קטנה יתר על המידה, מתחילה לחפש עליי. היא לא מקדישה לי יותר מדקה, גם לה יש דברים יותר טובים לעשות. אחרי שהיא מסיימת היא מסמנת לענק לזוז ומושכת אותי לתוך הבניין.

מצטערת.

אם הייתי נתקלת בה לפני 10 שנים, קרוב לודאי שכל אחת מאיתנו הייתה נזהרת, מתכוננת להתחמק מסכין שלופה. אבל הנה כעת, היא פקידת קבלה מנומסת ואני אורחת שיש להתחשב בצרכיה. הברזל המלובן התיך את יצחק וישמעאל, נותרה רק בלילה של ברזל ודם.

החלל עצמו נותר כפי שזכרתי: רצפה מלוכלכת מבדלי סיגריות שאיש לא טורח לנקות, צינורות מיזוג חשופים מבעד לאריחי תקרה שבורים, תוהו ובוהו של מנורות לד. בין המנורות ניצב מקרן לייזר, מציג סמלים מתחלפים על התקרה. אני מחייכת למראה ראש ממשלת סין חבוש בכובע ירוק. לאחר מכן מופיעים בזה אחר זה: פסים וכוכבים, A של אנרכיה, פין ענק (אני מכסה את העיניים), גולגולת, הספרה 8, צלב קרס. אני מורידה את מבטי מהתקרה ומתחילה לחפש לקוחות.

שלושה סוגי אנשים נוהגים לפקוד מסיבות מסוג זה. ראשית כל, ישנם הדברנים. אלו יושבים בפינות החדר בקבוצות, מנסים לצעוק זה לזה מעבר לרחשי המוסיקה. לרוב אין טעם לפנות אליהם. אם הם מעוניינים, הם פונים אלייך. אינם פונים, כנראה שכבר הגיעו למחוז חפצם. השניים הם המטורפים. מטורפים תמיד מתבודדים. אפילו כשעומד לידם מישהו אחר, הם נמצאים הרחק הרחק ממנו. אפשר לראות אותם מביטים בריכוז רב בנקודה סתמית בחדר, או רוקדים כאחוזי דיבוק. כשזה קורה, אני יודעת שמישהו כבר הקדים אותי. אם מטורף פונה אליי, אני משגיחה עליו בשבע עיניים.

הקבוצה השלישית והחביבה עליי הם הנואשים. נואש יכול להיות אדם בעל חיים מאושרים להפליא, יכולים להיות לו קורת גג, חברים, אהבה. אבל כשהוא במסיבה, כל זה לא משנה. כל מה שהוא רואה מסביבו זה אנשים רוקדים, משוחחים, נהנים. רק הוא לא שייך, מסומן בין מסומנים. אנשים כאלו יושבים בצד בשקט, או רוקדים בתנועות איטיות מקרטעות. הם בסך הכל מחפשים קצת דלק, על מנת שגם המטוס שלהם יוכל להמריא.

הקהל היום שונה מהרגיל, כולם נראים נואשים. בדרך כלל זה תמיד ככה בהתחלה כשמחכים שאנשים יגיעו, אבל נראה שהמקום מלא. אפילו המוסיקה נואשת, צלילי אמביינט איטיים בקצב אלקטרוני מדוד, נקטעים לפרקים על ידי יללה שבטית. אני מסתכלת על דנה וגור. גור נראה מרוצה יחסית מהשקט, כשכולם נואשים יותר קל להיות נואש. דנה, לעומתו, צועדת הלוך ושוב במהירות, לא לערב כזה היא ציפתה. היא תופסת את ידו של בליין אקראי. הוא מסתובב אליה בתנועה חדה שמתרככת ברגע שהוא מסתכל עליה.

היי מאמי, צריכה משהו?

כן. למה אף אחד לא רוקד?

אה, לא שמעתם, אמורה להיות הכרזה.

הכרזה? כן, מההנהגה הגבוהה של ה-8ים, בגלל זה ביקשו מכולם להגיע.

מה זה השטויות האלו?

יש 8 אחד לידנו. אני תופסת את דנה ולוחשת לה לשתוק. מסביב כולם עדיין נואשים. ככל שהזמן עובר, מצטרף לריקוד האיטי שלהם זמזום בלתי נפסק. אישונים מביטים ימינה ושמאלה, ידיים מגרדות זו את זו באקראי, לחשושים שואלים, מה קורה פה?

לפתע המוסיקה נפסקת וכולם מסתכלים לעבר הבר. שורה של 8ים נפרשת מסביב לבר, רובם אוחזים בסכינים, לתדהמתי אני רואה גם אקדח או שניים. מישהו נמוך מגיח מקירבם, מטפס על הבר. תמיד טיפוסים כאלו קטנים ביחס לחייליהם. הוא עומד על הבר עכשיו, עם הגב אלינו. כל מה שרואים זה רק קרחת, מעיל גשם שחור ארוך ושכמות עולות ויורדות בנשימה עמוקה. מפתה לחשוב שיש לו איזה פחד קהל ולכן הוא מסתיר את פניו ומתנשף, אבל ההיפך הוא הנכון. הוא מדגים לנו את הכוח שלו, מראה לנו שאם בא לו, אנחנו נעמוד ונצפה בו נושם עם הגב אלינו, כאילו זה הדבר הכי מעניין בעולם. כעבור דקה הוא מסתובב. הפנים שלו עדינות, כמו של נער. אילולא השקיות מתחת לעיניים, לא הייתי מאמינה כי מדובר באדם מבוגר. הוא מתנשף בשנית ואני שמה לב לחזה, הוא גדול מדי, זאת אישה. באותו הרגע, היא מתחילה לדבר, הברה אחר הברה, לאט, וכדי שבטוח כולם ישמעו, בצעקות.

מי פה מתגעגע למשפחה?

הקהל שותק.

תענו לי! מי מתגעגע לכפיות עם החברה, לחבק את הילדה שלך, שיחת גברים עם אחיך, לצאת למועדון, הריון, עבודה, כבוד, לא לפחד, לא להסתיר את המצח. מי מתגעגע?

ההמון עונה לה בתרועה, גם דנה צועקת איתם. אני וגור שותקים.

זה נגמר.

צעקתה מהדהדת ברחבי החדר, הקהל משתתק.

החברים שלכם, הילדים שלכם, ההורים שלכם, נטשו אתכם! החוק קרא להם והם צייתו. יש פה אשכנזים? מזרחיים? רוסים? ערבים?

הפעם אף אחד לא מדבר. היא מחייכת אליהם.

יפה. אתם לא שייכים. אין לכם דת, אין לכם מולדת, אין לכם חוק. אתם כלום.

מישהו מהקהל צועק זונה.

מי אמר את זה?

אף אחד לא עונה. שלושה מהשומרים נכנסים לתוך הקהל. הם תופסים מישהו, שניים מהם אוחזים בידיו והשלישי בעורף. הם גוררים אותו בכוח לבר, מכריחים אותו לכרוע.

אתם יודעים למה? למה אני למעלה והוא מלקק רצפה? למה הוא חלש ולי יש כוח? מה יש לי שאין לו? אחדות, משמעת, ארגון.

היא יורדת מהבר, עדיין מחזיקה את המיקרופון.

שחררו אותו. לא נפגע בך, אתה משלנו.

הוא מודה לה ומתרחק, הרגליים שלו רועדות טיפה.

חשבתם ש-8 זה רק כנופיה, אבל אנחנו יותר. אנחנו קהילה, אנחנו סדר, אנחנו שבט. אנחנו אף פעם לא מכסים ת׳מצח. אנחנו נדאג שגם אתם לא.

אבל בשביל זה, צריך לשלם. עד עכשיו, חייתם כמו חיות, בלי מטרה, נודדים, אוכלים שאריות, מקבצים נדבות. מעכשיו, אתם תצטרכו לתרום. חזקים? תילחמו. מהירים? תבריחו. חכמים? תעזרו לנו לנהל עשרות אלפי מסומנים, בתל אביב, בירושלים, בחיפה, בכל הארץ.

זה הטבע, שבטים, קהילות, לאומים. שלא יהיה לכם ספק, אנחנו לאום, לאום שמגיעה לו ארץ. אבל למרבה הצער, אנחנו כבר לא חלק מהטבע.

היא מרכינה את הראש ואוחזת בבטנה.

כולם חושבים שהחלק הכי נורא זה הסימון, אבל זה שקר. הכי נורא זו הזריקה. אבא החזיק לי את היד, אמר שזה בסדר. אתם מבינים? זה בסדר כשמדינת ישרא-הל מחליטה לחרבן לי על הרחם. הנשק הכי חזק של כל לאום הוא הרחם, לנו לקחו אותו. אבל יש לנו נשק אחר. למה הם כל כך מפחדים מאיתנו? למה בורחים מאיתנו? כי יסמנו אותם גם.

אנחנו לא צריכים להתרבות, רק להתפשט. במקום להתרחק מהם, תתקרבו. במקום להתחבא מהם, תתחברו. תסתירו את הסימן, תציעו להם כסף, תפתו אותם, אפילו תאנסו אותם. ואז, כשמישהו אחר מסתכל, תחשפו את הסימן. היום אנחנו רק 30000, מחר, מיליון. ועכשיו, מספיק לדבר, בואו נחגוג!

לב רמקול דופק ב-150BPM, כבלים ורידים מזרימים חשמל, החדר מתעורר לחיים. אני שומעת את גור מתווכח עם דנה, משהו על דיקטטורה וחופש. הוא צודק, אבל הבכי שלו לא יועיל לשום דבר. ישנם אלו שמאמינים באלוקים וישנם אלו שמאמינים בכוח מילותיהם. אני נותנת לאינסטינקטים שלי להנחות אותי. הקהל מלא בנואשים, אני נושבת לתוכם כמו רוח רעננה, מציעה ממיטב מרכולתי. עיסקה אחת, שתיים, שלוש, ותוך רבע שעה כבר קנו ממני עשרה אנשים. העתיד אולי רע, אבל ההווה חלב ודבש.

יד מונחת עליי. אני מסתובבת ורואה את נסרין שחיפשה עליי בכניסה, לידה עומדים שני גברתנים.

אני רואה שאת עושה פה קופה הערב, אה?

יש בעיות?

אין בעיות. אם תשלמי את הדמי מכירה, גם לא יהיו.

גור 4

היא משקרת.

איך אתה יודע?

מה שהיא אמרה על הרחם, זה לא עובד ככה. הזריקה שהם נותנים למסומנות פוגעת ביכולת לקלוט זרע, אבל הרחם עצמו עדיין מתפקד. בגלל זה עדיין יש לך מחזור.

גור, מה זה משנה עכשיו?

זה משנה כי היא רוצה לשלוט בנו.

אז היא טעתה במשהו אחד.

את לא מבינה? זה מתחיל ממשהו אחד ואת לא יודעת לאן זה יגיע. אני גדול ממך בשבע שנים, אני זוכר איך ראש הממשלה הבטיח שלא ישתמשו פה בדירוג חברתי.

גור, אתה תמיד אוהב לחפור. יש פה אחלה מסיבה, פשוט תנסה לזרום.

דנה נעלמת לתוך הקהל. הם מתפוצצים על הרחבה כמו שפיך של מישהו שלא אונן חודש. רק אני יושב בצד ומעלה תרחישים לקונפליקטים אלימים של 8ים. זה מכעיס, איך אף אחד מהם לא חושב על העתיד, איך הם חיים בעכשיו תמידי, אוכלים, מזיינים. איך הם יכולים לרקוד כשהעולם כל כך מפחיד, כשכל רגע אנחנו שומעים את תקתוק השעון. עוד מעט יגיע חצות.

מצד שני, מה זה עזר לי? ידעתי מראש שמתישהו יסמנו אותי, אבל כל הזמן דחיתי את הירידה מהארץ. היה לי דרכון גרמני, יכלתי לעזוב בגיל 18 ולגור עכשיו במקום שבו לא מרביצים לא ברחוב, מוקף בפארקים ענקיים ובנייה קלאסית. כל הזמן דחיתי הכל, אמרתי שאני רוצה לחכות עוד קצת, לנצל את הזמן כדי להיות עם חברים. חברים, כן בטח. חבורה של אנשים שהיו פוגשים אותי פעם בשבוע וברגע שהתברר שאני מסומן ניתקו איתי קשר. גם דנה וסמיון לא דיברו איתי עד שהם נהיו מסומנים בעצמם.

אולי דנה צודקת, אולי אני באמת צריך פשוט לזרום. אני לוקח שוט של וודקה ומתהלך ברחבה. אף פעם לא הבנתי איך אפשר סתם ככה להתחיל לרקוד במסיבה, זה תמיד הרגיש לי כמו לעבור מ-0 ל-100 קמ״ש ב-3 שניות. אני לוקח את הזמן שלי להאיץ. בהתחלה כתף ימין מתחילה לעלות ולרדת. אחר כך כתף שמאל מצטרפת אליה, יורדת ועולה לסירוגין. כעבור כמה דקות, גם הברכיים מתחילות לנוע, מקפיצות את הגוף, עד שכולו הופך למיתר חי, מהדהד הרמוניות שבורות של ביט אלקטרוני.

ברגע הזה, כשכל הגוף שלי נבלע במוסיקה, אני מביט לרגע אל הקהל. התאורה הנמוכה הופכת אותם לצללים חיים מעוטרים בפסי זרחן, הם כבר כל כך בתוך כל זה, כמו בליינים אידיאלים מסרט אמריקאי. כמו מה אני נראה כשאני רוקד? בטח כמו חולה אפילפסיה או משהו. זה החלק שהכי קשה לי בלרקוד, להחזיק את העיניים שלי מליפול לרצפה, להצטרף למסיבה ולא רק למוסיקה.

אני באמצע הרחבה עכשיו, מוקף לגמרי. כשמגיע קליימקס במוסיקה וכולם מרימים ידיים, אני מאבד את עצמי, אני זורם. פתאום אני מוצא את עצמי מול בחורה רוסיה צעירה. בפנטזיות שלי הייתי רוצה להתקרב אליה במבט חומד וערמומי, לסמן לה לבוא, להרים את חצאית העור שלה ואז לחדור למחילה החמה בין אחוריה השמנמנים. הייתי רוצה שכולם יסתכלו עלינו, אולי הייתי אפילו מזיז את החולצה, חושף שד אחד, מראה לעולם שסוף סוף, גם גור מזיין כוסית.

במציאות היא מפנה את המבט שלה ונעלמת בתוך זוג ידיים. אני לא מצליח לראות למי הן שייכות, אבל הן שזופות וגדולות בהרבה משלי. אני מנסה להמשיך לקפוץ עם המוסיקה, לשחזר את ההתלהבות שאחזה בי לרגע, אבל המועקה מתחילה לטפס בחזרה, כמו יד ערפילית של מכשפה זקנה, היא לוחצת על ריאותיי ומוציאה מהם את האוויר, נוגעת בעיניי בקצות אצבעותיה וסוחטת מהן דמעה, מכופפת אותי אל עפר וקוראת, בוא הביתה.

חזרתי לשבת בצד. עכשיו הם כבר לא יפים בעיניי. סתם גוש שבטי, בובות גוף של תשוקה, אורגניזם זר. האינסטינקט שלי הוא לעזוב, אבל אני מנסה בכוח להישאר. אני לא רוצה להרגיש שכל מה שעשיתי הערב היה להקשיב לנאום פשיסטי, לרקוד שעה ולברוח.

היי גיסנו, יש מקום לשבת פה?

בחור גבוה ורזה עומד מולי, הפרצוף שלו ממזרי קצת. הוא נראה צעיר, בסביבות ה25, גילה של דנה.

כן, אני מניח.

נעים מאוד, אני דניאל. מה שלומך? איך במסיבה?

בסדר.

אה, מגניב. האמת שלי קצת מוזר. טוב, אני לא מכיר אותך, אולי זה לא לעניין.

שמע, אני ואתה יודעים מה יש לנו על המצח, זה כבר סוג של הכרות. רוצה להסתובב בחוץ?

בכיף.

שנייה לפני שאנחנו עומדים לצאת, הוא חוזר לקחת את הכובע ששכח מאחור.

אז למה אתה מבואס?

אני לא מצליח להתרגל לכל זה. כולם קשוחים מדי, לחוצים מדי. היו לי קטעים כאלו כשהייתי בצבא אבל תמיד ידעתי שאני אחזור הביתה ואפגוש את ה-Gang.

נגיד שהיית נפגש עכשיו איתם, מה הייתם עושים?

סתם, אתה יודע, הולכים לים, עושים ג'אגלינג, או סתם מחששים בבית עם הפלייסטיישן.

נשמע כיף, שגרה כזו, אנשים שמחבבים אותך אבל גם מרחב משלך, לא לפחד. הלוואי עליי.

מצטער, לא התכוונתי.

זה בסדר. אתה חדש, נכון? לפני כמה זמן סימנו אותך.

חודש.

זין. אתה מסתדר? יש לך מקום? הכנסה?

עזוב, בוא נדבר על משהו אחר.

תשמע, זה נהיה קל יותר עם הזמן. כאילו, זה תמיד מלחיץ, ואתה תמיד יודע שיש קיר שמפריד בינך לבין כל השאר, אבל מתישהו זה כבר הופך מכאב בלתי נסבל לסתם לחץ מציק כזה, כמו שריר תפוס או שפעת. אתה פשוט לומד להמשיך עם זה.

אני לא בטוח אם זה יהיה ככה גם בשבילי. כל החיים שלי תמיד הלכתי לפי הכללים: בית ספר, צבא, תואר, חברים, חברה. אתם לעומת זאת, איך אני אגיד את זה. בוא נשאל ככה, כמה מכם עשו בגרות, צבא, תואר?

היי, אני דווקא עשיתי תואר, ספרות אנגלית.

.

למה אתה מסתכל עליי ככה? זה תואר לכל דבר.

.

טוב נו, שיהיה, אבל לפחות בגרות יש לי. אז למה סימנו אותך בעצם?

היה לי תחביב אחד קצת... מוזר. פעם בחודש הייתי מופיע במופע הקולנוע של רוקי.

אנשים עדיין הולכים לזה? למה?

אני בעיקר אהבתי להופיע בלי בגדים מול מלא בחורות. אשכרה נהיה לי מעריצות.

אה, טוב. רגע, אבל איך זה חוקי?

ערכנו החוצה את הסצינות סקס ההומוסקסואליות והעפנו כל מי שהיה הומו בגלוי מדי.

עדיין הייתם לובשים מחוכים וזה?

לא היה חוק רשמי נגד זה.

אתה אומר ״היה״, כי?

עבר לפני חודשיים, עם ענישה ברטרו.

פאק.

לגמרי. תחושב מה זה, רגע אחד יש לך חיים סבבה לגמרי, חברה, עבודה, חברים, יציאות. רגע אחרי, בגלל משהו אחד, הכל מתהפך.

מזל שהחיים שלי היו דפוקים כבר הרבה לפני. אז איפה אתה גר עכשיו?

בדירה שכורה עם עוד מישהי מהקאסט. עזבתי את חברה שלי כדי שלא יסמנו אותה. עוד חודש נגמר לנו החוזה ואין לי מושג מה נעשה.

קח את היוזר שלי ב״EverMessage". רוב הסיכויים שלא אוכל לעזור, אבל עדיין, כדאי שתתרגל ללשמור על קשר עם הרבה אנשים. אין לך לוחות מודעות למסומנים, אנשים מפחדים מדי מפולשים מבחוץ.

תודה.

תגיד, בתור ״נורמלי״ לשעבר, אתה הרגשת שהחיים שלכם טובים?

לא יודע מה זה טובים, אבל די סבבה. אם אתה משקיע אתה מתקדם, אם אתה חתיך אתה מזיין, אם אתה חכם אתה עובד בביוטק.

אתם לא לחוצים כל הזמן מהדירוג החברתי?

אם אתה לא חריג, למה שתהיה לחוץ? זה פשוט חלק מהחיים. חוץ מזה, אחרי הערב, אני לא בטוח שמה שיש לנו כאן טוב יותר.

כן, זה היה קצת מפחיד.

יש לך מושג מה הקטע שלהם?

לא ממש. הם הופיעו לפני חצי שנה והשתדלנו לא להתקרב אליהם יותר מדי.

שמעתי אנשים במסיבה אומרים שה8ים יצילו אותנו, שהם ישתלטו על המדינה, דיבורים של מטורפים. אתה באמת מאמין שיש להם אנשים בכל הארץ?

אין לי מושג. אין לי רכב ורב קו חסום למסומנים.

אז לא יצאת בכלל מתל אביב?

כבר שנה ומשהו שלא.

טוב, שמע, אם אני עדיין חי עוד שלושה חודשים, יוצאים לטייל בטבע.

אני אסטמתי.

אז תתארגן על משאף, לא איכפת לי. בכל מקרה, נראה שהגענו בחזרה למסיבה. היה נחמד לדבר איתך, תשמור על עצמך, אח.

דנה 3

כולם תמיד עשו עניין גדול מלהיות מסומן. כשסימנו את גור, הוא בכה לי ב-EverMessage במשך שעתיים, כל הזמן חפר על כמה הוא הולך לאבד את כל מה שהוא השיג בחיים שלו. זאת הייתה אחת מהפעמים היחידות ששמעתי אותו אומר שהוא השיג בהם משהו. גם סמיון נורא פחד לדבר איתו באותה תקופה, רצה להישאר בוס גדול בעבודה שלו. על שלהבת אני פחות יודעת, אבל מדי פעם היא פולטת משהו על כמה היא מתגעגעת למשפחה שלה.

כשסימנו אותי לא נשאר לי הרבה לאבד. הורים שלי לא דיברו איתי כבר כמה שנים, לא היה לי שום מקצוע והייתי גרה עם מי שהייתי מזדיינת איתו באותו זמן. אנשים מסביבי תמיד התנשאו עליי, קראו לי ג׳אנקית טיפשה. אפילו גור, שתמיד מנסה להיות נחמד לכולם, חשב ככה. הוא לא אמר לי את זה בפנים, אבל תמיד כשהוא ניסה להסביר לי על ספרות, הוא היה עובר לדבר לאט, כאילו אני מפגרת.

אני לא מפגרת. אני פשוט... נראה לי שאני עיוורת-חירשת קצת. כל הזמן הכל מרגיש לי חלש מדי, לא באמת שם. יש מין זבוב כזה של שעמום שתמיד הרגשתי, עף לי מאחוריי האוזן. לא משנה כמה חזק אני אבעט בו, הוא תמיד יחזור כעבור כמה שעות. כל מה שנשאר לי זה להמשיך לבעוט, לחפש רעש חזק מספיק שיעלים את הזמזום.

מה שהכי קשה לי בלהיות מסומנת זה השקט. כל הזמן צריך להתחבא ולפחד. לפני שהייתי מסומנת, יכלתי תמיד לרוץ קדימה, זיונים, מסיבות טבע, טריפים, כל דבר, העיקר שיהיה רעש. עכשיו אני תלויה בנדיבות של שלהבת בשביל סמים ואני לא יכולה לרקוד בחופשיות בשום מקום חוץ מכאן.

כשזה רק התחיל, חשבתי שסימון זה לא ביג דיל כמו שכולם אומרים. גם הבחור שהייתי איתו אז חשב ככה. אחרי שחייל ירה בו וארבעים איש עלו עליו במכות, הבנתי שאני לא אוכל פשוט להסתובב ערומה ולקבל דברים מבנים. תמיד אני אצטרך להחביא את המצח, להעמיד פנים שאני כמו כולם. ככה זה יהיה בכל מקום, חוץ מכאן.

אז אני מעיפה את גור ומתחילה לרקוד, קופצת כמו ארנב מסומם, הידיים שלי עפות לכל כיוון, עושה הדבאנגינג וצורחת יחד עם כולם את הפיזמון של השיר, רמיקס למשהו ממש ישן: ״בזיקפה וזרע נגאל את פלסטין״.

הלחץ בחזה, האוויר שנכנס ויוצא ממני במהירות, הזיעה הדביקה שנוזלת לי במורד העורף, הבומים שהביט עושה לי בגרון, הלוואי ויכלתי להרגיש ככה כל הזמן. אני עוצמת עיניים ומתרכזת בהם, נזכרת מחדש בגוף שלי. לפעמים לרקוד זה כמו להזדיין, אבל בכל הגוף במקום רק בכוס. אני רק קופצת עוד ועוד, מחכה לרגע שאני אוכל לרגע לשכוח מלחיות.

אני פותחת את העיניים ומביטה בקהל. ברוב המועדונים תמיד יש לקהל משהו משותף, אותו סגנון מוסיקה, אותם בגדים, אותו צבע עור. לקהל כאן אין כזה. יש פה אנשים מכל סוג אפשרי, אני אפילו רואה איזו מקומטת אחת, בת 60 לפחות, עם שיער אדום זרחני ושמלה נצמדת לבטן שמנה.

מתוך הקהל איזה אחד מתחיל להתקרב אליי. יש לו גוון עור שחום אבל לא כהה מדי, תסרוקת קוצים, חיוך של מניאק. הוא רזה ונמוך. פעם לא אהבתי בחורים כאלו, עד שגיליתי שבדרך כלל מה שיש להם בין הרגליים מפצה על זה. גם התנועות שלו עוזרות, איך שהוא נותן לביט לעבור כמו גל לאורך כל הגוף שלו, במיוחד באיזור המפשעה. רוב הבנים תמיד עומדים פשוט ומזיזים את הידיים, מפחדים לצאת גייז מדי. אני בטוחה שהוא לא מפחד מזה.

עכשיו הוא מביט לי ישר בעיניים, ה-8 על המצח שלו בולט כמו תמרור עצור. מזל שאני לא מקשיבה לתמרורים. כשהוא מתקרב אני רואה משהו חדש. הפנים שלו, הן עדינות נורא, קצת תינוקיות. יכול להיות ש? אני מתמקדת בעיניים שלו, עכשיו אני בטוחה, הוא חצי סיני.

פעם ראשונה שלך פה?

זה משפט ממש גרוע.

זה משנה?

הוא צודק, זה לא. הדי ג׳יי בדיוק שם משהו סקסי יותר, איזה היפ הופ עם מילים גסות ומוסיקה שחוזרת על עצמה עם קצב איטי וברור, כזו שנועדה בשביל שינענעו. אז אני מסתובבת אליו ומתרחקת טיפה, שירדוף. התנועות שלי מלוכלכות, לא מסתירות כלום, יש לי תחת וציצי ואני מאוד אוהבת לנפנף בהם. מלא גברים מסביבנו מסתכלים עליי. לפעמים אחד או שניים מתקרבים, אבל כשהוא מסתכל עליהם הם ישר ממהרים לתפוס מרחק. ענת מהחנות יכולה להגיד מה שהיא רוצה, אבל לפעמים הדבר הכי מגרה לאישה זה להיות פרס שנלחמים עליו.

בכמה שירים הבאים הוא מתחיל לגעת בי. בהתחלה נגיעות קטנות כאלו, כאילו בטעות, אבל כשהוא רואה שאני לא זזה, הוא מתחיל לגעת, שורט לי בעדינות בכתפיים, מלטף את החזה, מכוון את המותניים, והאצבע הזו, בדיוק במקום הנכון, על העורף. כשהמוסיקה עוברת לטראנסים, הוא מושך אותי לבוא איתו. בדרך אנחנו נתקלים בשלהבת, אני עושה לה שלום, אבל היא מפנה מאיתנו את המבט ומתעלמת.

אנחנו נכנסים למסדרון צדדי, דרך דלת עם שלט ״אין כניסה״. כמה אנשים מחייכים אליו בזמן שאנחנו עוברים, אחת מהם זו הבחורה שנאמה בתחילת הערב, גם עכשיו יש לה פרצוף של נאצית. בסוף אנחנו מגיעים לשלוש דלתות. יש לו את הטיפה הרעד הזה, כמו שתמיד היה לאחי הקטן כשהוא התחיל משחק VR חדש. זה חמוד, איך למרות כל המקצועיות שלו, הוא עדיין מתרגש שהוא הולך לזיין אותי. עם היד שלו שלא בתוך החצאית שלי, הוא מנסה לפתוח את הדלת הראשונה, היא נעולה. מאחורי הדלת השניה אנחנו רואים חבורה של 8ים מעשנים נרגילה, הוא סוגר אותה. לפני שהוא פותח את הדלת השלישית אנחנו שומעים ממנה צעקות, הוא ממהר למשוך אותי משם.

שיט, הבית שלי ברמת אביב ואני שיכור מדי לנהוג.

בוא אליי, אני גרה רבע שעה מפה.

בדרך החוצה אנחנו נתקלים בגור. הוא כבר חיפש תירוץ לעוף מפה אז הוא מצטרף אלינו. כשאני והבחור מתמזמזים בדרך, גור משתדל להביט הצידה. יום אחד, אחרי שכל זה יגמר, נראה לי שזה יהיה אחד מהדברים שאני הכי אתגעגע אליהם, להביך את גור.

אנחנו מגיעים לדירה ואז אני קולטת שלא באמת חשבתי איפה נזדיין. שלהבת חזרה לפנינו והיא סגורה ביחד עם קרן בחדר שלהן. סמיון בחדר השני וגם אותי הוא לא היה מסכים להכניס לשם אם לא הייתי מזדיינת איתו. נשארה רק אפשרות אחת.

גורי, אני צריכה טובה.

אוי לא.

אתה תוכל לישון הלילה עם סמיון?

דנה...

גור, בבקשה, אני אהיה חייבת לך. אני מבטיחה מתישהו להחזיר לך טובה.

אני מחזיקה את שתי הידיים קדימה ומחייכת אליו את החיוך החמוד שאני יכולה. יש מצב שהוא מהבנים היחידים שאוהבים את החיוך שלי יותר מאת הציצים.

אין לי באמת ברירה, אה?

אחרי שגור הלך, אני והבחור על הספה. תוך רגע הוא מעיף ממני את החולצה, את החצאית הוא רק מזיז מהדרך. הוא נכנס אליי כשאני עדיין יבשה, גדול מדי, כואב. תוך שנייה אני מרטיבה מסביבו והכאב הופך לחם ומחשמל. הידיים שלו מחזיקות חזק בכתפיים שלי, העיניים שלי ממוקדות ישירות בשלו, רק עכשיו אני רואה כמה הוא מטורף. הוא נקרע בין המקצועיות הקרה של הזיין המקצועי לבין התשוקה שלו. בסוף הוא לא מצליח להתאפק, הוא מזיין כל כך חזק שאני מפחדת שהספה תישבר. הזין שלו מתפוצץ בתוכי והוא צועק, אני ממהרת להניח לו יד על הפה, שלא יעיר אותם.

אז איך קוראים לך?

דנה, ואתה?

ניסים.

אז מה הסיפור שלך?

מה זאת אומרת?

מה, עכשיו אחרי שזיינת אתה פתאום טמבל? אתה גם סיני, גם מרוקאי וגם יש לך את ה-8 הזה על המצח, זה לא בדיוק רגיל.

לא מרוקאי, תימני, ואני קודם כל תימני ורק אז סיני.

איך בכלל נהיית גם וגם?

מה זה עניינך?

זה ענייני כי עוד לא ראית כמה טוב אני יודעת למצוץ.

שיהיה. דיפלומט סיני מגיע לישראל. כמו כל תייר, הוא עף על המזרחיות. אמא שלי הייתה אישה מהסוג הישן, כזו שמתלהבת מגבר עם עבודה חשובה ששולח לה פרחים. מפה לשם, הוא למד קצת עברית, בילבל לה ת׳שכל, שיכנע אותה שהם זוג. ברגע שהיא נכנסה להריון הוא פתאום נזכר שיש לו סידורים בסין. הסתומה אשכרה חשבה שהוא יחזור לפה.

הוא לא מפחד להסתבך בגללכם?

ברור שמפחד, לכן הוא שולח לנו מלא כסף כל חודש.

האמת? נשמע יותר טוב מאבא שלי.

מה הוא עשה?

סתם, היה מקלל אותי כל יום, אומר שאני בושה למשפחה. הייתה לו תוכנית מאוד ברורה לחיים שלי, הייתי אמורה לעבוד בתור מזכירה במרפאה שלו בזמן שאני עושה תואר, לא משנה במה, אבל שיהיה באוניברסיטה טובה. במקום זה העדפתי... נראה לי שאתה מבין לבד.

חחח, כן. תחשבי על הצד החיובי, בחורות עם אבא טוב בדרך כלל לא יודעות להזדיין.

אם רק בחורים עם אבא רע לא היו גומרים מהר מדי.

אל תדאגי, זה היה רק טיסת מבחן.

אני מסתכלת עליו ורואה שהוא מסמיק. מתחת לכל הפוזה הזו יש מצב שהוא ילד לא בטוח בעצמו, כמו רוב הגברים. לפחות הוא לא מתחרפן כשבחורה חושפת את זה. אנחנו ממשיכים לדבר, מחליפים סיפורים על ילדות, על משפחות דפוקות, על זיונים ומכות בגיל 16, על איך קיבלנו את הסימנים שלנו. אחרי כמה זמן, אני שואלת אותו את השאלה.

אז למה בעצם נהיית 8? מה הקטע שלהם בכלל?

הייתי בקשר איתם עוד לפני שסימנו אותי, כשהבנתי שאני בחיים לא אוכל להיות מישהו בארץ הזו. הדרך היחידה להצליח בישראל זה או להיוולד להורים הנכונים, או להיות לקקן ולהתחנף למי שנולד להם, או לעבוד בביוטק. אני חיפשתי מקום שיעריך אותי בגלל מה שאני טוב בו, להזיז אנשים. משם הדרך ל-8ים הייתה קצרה.

אבל איך הם קיבלו אותך אם לא היית מסומן?

יש גם 8-ים לא מסומנים, או כאלו שמסתירים את הסימן שלהם ממש טוב. בכל מקרה, שוב פעם, הם לא כמו ישראל או סין, שפוסלות מישהו רק בגלל הניקוד החברתי שלו. הם יקחו כל מי שמראה כישרון ומוכנות לעבוד.

מה זה אומר לעבוד?

בשבילי זה התחיל מדברים קטנים, לגבות פרוטקשנים, להעביר חומר. עם קצת איפור ומבטא מזוייף באנגלית אני עובר בתור סיני שלא יודע עברית ואז אפשר גם לעבוד על אנשים.

קשוח. רגע, אז מה בעצם ה-8ים עושים?

אני לא יכול לפרט מדי. היום שמעת על התכנית החדשה שלנו, להקים מהמסומנים עם.

האמת? זה נשמע מטורף.

מותק, את חיה בישראל, גם אתם לא הייתם עם עד לא מזמן.

לא יודעת, גור וסמיון תמיד אומרים שאנחנו עדיין לא, אבל לא משנה. תגיד, זה לא מפחיד אותך? נגיד הבחורה ההיא שדיברה, היא חמודה, אבל נראית מסוכנת ממש.

מפחיד, אבל את יודעת מה יותר מפחיד? להיות כלום, להיות כמו איזה אוּגְּװֵי.

אוגווי?

כן, זה מהמיתולוגיה הסינית. אלו רוחות בלתי נראות של אנשים שחטאו לאבותיהם ושננטשו על ידי כולם. הם נורא רעבים, אבל הפיות שלהם קטנים מדי, אז הם אף פעם לא מסוגלים לאכול. אני מרגיש שזה מה שניסו לעשות מאיתנו כשסימנו אותנו. אז אני לא מוכן להיות כזה, אני מעדיף להיות מהרוחות הקשוחות, שמפחדים מהם, אפילו אם בסוף יזיינו לי ת׳צורה. זה עדיין יהיה פחות משפיל.

בזמן שהוא מדבר, אני מרגישה את הזין שלו מתקשה שוב. אני מלטפת את החזה שלו, עוברת בעדינות מלמעלה למטה. הוא מצטמרר ומחייך, כמו חתול. רגע לפני שאני מתחילה ללקק אותו, אני מסתכלת על הסלון שלנו. הקירות מתקלפים, הרצפה מלוכלכת, הנחירות של גור, הצפיפות, הלחץ. אוגווי.

סמיון 3

בני אדם הם מכונות. כשהמכונה מקבלת את כל החומרים שהיא צריכה, היא מדווחת שהכל תקין, למצב הזה קוראים אושר. כשלמכונה חסר משהו, היא מתחילה לפלוט הודעות שגיאה מסוגים שונים, עצב, דכאון, נוירוזות, חרדות, אלימות, מחלות נפש. לכאורה מדובר בבעיה פשוטה, אבל בפועל הרשת תמיד קורסת, אף פעם אין משאבי מערכת, סיפוק התנאים של מערכת אחת דורש בהכרח הרעבה של מערכת אחרת. אז בסופו של דבר, יש לך מערכות שמדווחות באופן קבוע על שגיאות וכל מה שנותר לעשות זה לטפל בתקלות החמורות, לכתוב פאצ׳ים איפה שאפשר, להסתיר את הכל מאחוריי ספלאש סקרין עם לוגו יפה ולנסות לעבוד על כולם שיש לך מוצר טוב להציע.

למכונה שהיא אני יש את רוב מה שהיא צריכה. יש לי כסף לקנות איתו אוכל ומים, קורת גג, ריח של אנשים מסביבי וכוס לתקוע לפני השינה. אבל מדי פעם עדיין יש לי שגיאות:

אזהרה: חוסר בחשיפה לגירויים חיצוניים עקב עודף זמן רשת. אזהרה: הדחקת יתר, יש לפנות לגור לצרכי פורקן. אזהרה: זכרונות מיותרים עקב תקלה בתהליך איסוף הזבל. אזהרה: משאבי מעבד חופשיים מובילים למחשבות חשוכות על העתיד.

אבל כשהחיים מביאים לך לימונים, אתה מכין מהם לימונדה. אחרי זה אתה מביא את הלימונדה לבוסים שלך בעבודה, הם שופכים אותה לעין של מישהו ואתה מקבל כסף על זה שמצאת zero day חדש. אני צריך להגיד תודה על המזל שלי, יש מעט אנשים שהעבודה שלהם כל כך תרפיוטית.

הטריק בלמצוא zero day זה להיות טיפש וחכם בו זמנית. אתה צריך להיות חכם בשביל להבין איך מערכות עובדות. רוב האנשים פשוט פותחים מחשב בלי להבין מה קורה, לוחצים על כפתורים, מזיזים דברים שמישהו אחר בנה. אתה, לעומתם, צריך להבין מה קורה כשהכפתור זז, מה התוכנה מתחתיו מנסה לעשות, איך היא עושה, למה. ברגע שאתה עושה את זה, אתה יכול לראות אלו מערכות הן פשוטות, כמו סתם פטיש או מברג, ואלו מערכות הן חכמות, מורכבות, מלאות בהמוני טריקים מבריקים, יהירות.

תמיד המערכות היהירות הן אלו שמוצאים בהן חורים בסוף. הן פשוט כל כך גדולות וחכמות ומבריקות, שחייבת להיות בהן טעות. בשביל למצוא את הטעות הזו, אתה צריך להיות טיפש. בתור טיפש, אתה פשוט מנסה לעשות דברים מפגרים, כמו ילד שמכניס בכוח קוביה מרובעת לחור עגול, כמו האידיוט הזה בסרטי אימה שתמיד חייב ללכת הצידה לבדוק מה היה הרעש ובסוף המפלצת אוכלת אותו. ההבדל הוא שכאן אתה המפלצת והרעשים הם קורבנות פוטנציאליים מסתתרים. אני חושב שאם למחשבים יהיו אי פעם סיפורי אימה, המפלצות בהם יהיו בני אדם, כי לא משנה כמה סניטציה הם עושים לקלט, כמה הרשאות, כמה מגבלות, תמיד ישאר דבר אחד מטומטם נורא שאפשר לעשות ומסתיים באיזו דריסת זיכרון.

אז אני משחק את המפלצת במפלט הדיגיטלי שלי, מערכת העצבים שלי מפעילה סקריפטים בכוח המחשבה. עכשיו אני כבר לא רואה את הודעות השגיאה. כמובן שזה טוב מדי מכדי להימשך. הפרעה כלשהי מטשטשת את הוירטואליה. לוקח לי רגע להבין שמישהו נוגע לי בכתף. אני מוריד את הממשק הנוירוני מעליי ומסתובב.

דנה, כמה פעמים אמרתי לך...

אבל זו לא דנה. זו הילדה המפגרת ההיא ששלהבת הביאה איתה.

מה את רוצה?

מסתכלת עליי והראש שלה טיפה נופל הצידה, כאילו שקועה במחשבות. כעבור כמה רגעים מתקרבת ומושיטה לי יד.

לא תודה.

מביטה בי בעיניים נפולות, השפה התחתונה שלה טיפה בולטת. מה הבעיה שלה?

טוב, תשמעי, אין לי זמן לזה, אני חוזר לעבוד.

אני מנסה להתרכז בעבודה, אבל יש לי מין תחושה מעקצצת כזו בגב, כמו todo בקוד, כמו נוטיפיקציה שלא קראת. אחרי רבע שעה אני לא יכול יותר. אני מסתובב אחורה והיא עדיין שם, לא אומרת מילה, רק מביטה בי עם יד מושטת כאילו אני התקווה היחידה שלה לשרוד. אני שונא כשנשים עושות את זה, זה ה-exploit האולטימטיבי.

הנה, קחי את היד שלי.

מניחה את היד שלה על שלי והשפתיים שלה מתעקמות לחצי חיוך. מהנהנת פעם אחת בראשה.

הנה, את מרוצה? עכשיו תלכי, אני צריך לעבוד.

כמובן שלא הולכת. במקום זה זזה טיפה אחורה, סוגרת עיניים ומחזיקה חזק את שתי הידיים.

קרה משהו?

מנפנפת בראש במהירות, מתרחקת. מחזיקה שוב את שתי הידיים ואז מצביעה עליי.

כעס? אני כועס?

פייספאלם. רצה לרגע וחוזרת עם קופסא ריקה של משחק קלפים. מצביעה עליי, מכניסה את האצבע לתוך הקופסה.

אני... בקופסה? לבד? אני לבד?

מהנהנת.

טוב נו, מה חדש?

מוציאה מהכיס קלף מהמשחק, יש עליו ציור של סימן שאלה.

למה אני לבד? את באמת שואלת את זה?

מהנהנת.

כולם לבד, איזה מין שאלה זו.

תולשת לעצמה 5 שערות ומניחה אותן על השולחן. 4 מתוכן באותו אורך, החמישית קצרה יותר. מניחה 4 מתוכן, כולל הקצרה, במרכז השולחן, אחת בצד. מצביעה על הקצרה ואז על עצמה. מצביעה על השערה בצד ואז עליי.

שערה אחת זה את, שערה אחרת זה אני... השערות זה אנחנו? את שואלת למה אני לא עם כולם?

מהנהנת.

כי צריך מישהו כזה בכל קבוצה, מישהו שיהיה קר יותר, אמין. הם צריכים להרגיש שאני תמיד אמשיך לעבוד, כמו מחשב. כשיש רק רגשות ודרמה אז הכל קורס.

מצביעה על כל אחת מארבע השיערות הארוכות ועושה פוזה של שרירים.

חחחח, ממש. מי עוד יהיה חזק? גור בקושי מצליח לקום בבוקר, דנה פסיבית נגררת, ושלהבת משוגעת.

פרצוף כועס.

כן, שלהבת משוגעת, אמרתי לה את זה גם בפנים.

שמיטת כתפיים.

את יותר חכמה ממה שאת נראית, הא?

מזדקפת ומהנהנת.

אז למה באת לכאן?

מצביעה על עצמה ואז לתוך הקופסא. מהנהנת לשלילה.

את לא רוצה להיות לבד, בסדר. בואי נתפשר, את יכולה להמשיך לשבת פה, אבל אני אחזור לעבוד, טוב?

מהנהנת לשלילה.

תשמעי, כמו שאת צריכה לא להיות לבד, ככה אני צריך להיות אונליין. זה מה ששומר עליי.

מהנהנת לשלילה.

תשמעי, אני אציע לך עיסקה. ראיתי שיש לך משחק קלפים כזה, עם תמונות, נכון? שלהבת הביאה לך, נכון?

מהנהנת.

אפשר לסדר לך משהו טוב יותר. קראתי מזמן על כל מיני תוכנות לאנשים אילמים. הן מראות לך תמונות של דברים, את לוחצת עליהם, ואז התוכנה מדברת בשבילך. בניגוד לקלפים, הם גם לומדות אותך, אז ככל שעובר זמן נהיה לך יותר קל לדבר.

מהנהנת מהר, מחייכת.

בסדר, אז אני אחפש לך את זה עכשיו באינטרנט, אבל את צריכה לא להפריע לי, בסדר?

מתקרבת אליי ומחבקת אותי.

הלו, בלי לחבק.

מרפה ממני, עדיין מחייכת. מתיישבת על הספה ומתחילה לשחק עם הקלפים שלה.

האמת? נראה לי שהייתי מסדר לה את התוכנת דיבור בכל מקרה. אין הרבה דברים בעולם הזה ששווים משהו. אהבה? רוב הנשים יבגדו בך ברגע שהזין שלך יתרכך. חברות? הופכת למיאוס נואש של מכרים שתקועים ביחד כי אין להם משהו טוב יותר. כסף? הוא לא שווה הרבה כשהדירוג החברתי שלך יורד והחוק לא מגן עליך. אבל אינטליגנציה, פשוט לדעת שמישהו בעולם הזה נהיה טיפה חכם יותר, פחות בהמי, צמא דם, מסמן.

אולי אחרי הכל זה לא כזה נורא ששלהבת הביאה אותה לפה. אם היא תצליח ללמוד מהר איך להשתמש בתוכנת דיבור אני אראה לה עוד כמה דברים, איך לתחזק שרת, איך לבדוק יציבות של מערכות, כישורים שאפשר לשרוד איתם בעולם הזה, גם אם את לא מסוגלת לדבר.

סמיון 4

מאז שאני מכיר את גור, הוא אף פעם לא מצליח להחליט. הוא יכול לבלות שעות מהזמן שלו בלבהות בתקרה במקום לעשות משהו. כשמדברים איתו על זה הוא רק אומר שקשה לו, פעם אחת הוא קרא לזה עומס מחשבתי. בסופו של דבר, העצלות הזו תמיד מובילה אותו לעשות את הבחירה הגרועה ביותר, לשבת בנקודה מסוימת כמו משקל מת, בלי להגיד דבר, אבל גם לא ללכת, פשוט להיות שם, עד שכל הוקטורים של הקשב מתכופפים ישר אליו. גם עכשיו זה ככה, עד שלבסוף אני נאלץ להכיר בבעיה.

גור, כמה זמן אתה עומד פה?

עשר דקות.

בפעם הבאה פשוט תגיד כשאתה נכנס.

לא רציתי להפריע.

יותר מפריע כשאתה... עזוב. מה אתה צריך?

אני אוכל לישון פה הלילה?

לא.

בבקשה.

אני רוצה לענות לו, אבל צעקה מהסלון קוטעת אותנו, זה הקול של דנה. אני קם מהכיסא, ממהר לצאת מהסלון.

חכה רגע.

מה הולך פה?

אתה לא רוצה לראות את זה.

גור, זוז, עכשיו.

כרצונך, אבל אתה עושה טעות.

הוא נאנח וזז הצידה.

אני פותח את הדלת ורואה אותם על הספה, דנה ואיזה תימני אחד. הרבה יותר מידע מיותר: הבטן הרופסת שלו, פחות יפה מהבטן השטוחה שלי; הידיים השריריות והעבות שלו, למרות הגוף הקטן, תסביך נפוליאון; נשיקות-נשיכות על הפנים שלה, כמו שימפנזה שמחטט עם הפה בקליפת בננה רקובה; הפרצוף שלה, כמו של דוס מתפלל, תמיד זין היה האלוהים שלה. אני יכול לקחת אותו. למרות הידיים השריריות שלו, הוא לא נראה כמו אחד שיודע אמנויות לחימה. רק צריך לצעוק עליו, הוא יקום בלי לדעת מה קורה. אני אשלח לו איזה שמאלית מזוייפת. הוא יהיה מרוכז לגמרי באגרוף שלי ואז אני אתקע לו את הבעיטה בברך, שלא יוכל ללכת חודש. כל הגוף שלי נדרך, שרירים מתכווצים, עובר להתחלה של עמידת מוצא. עוד רגע, הלסת ננעלת, האגרופים נסגרים.

הוא מרים את הראש, רק אז אני שם לב ל-8 שמקועקע לו על הראש. הוא מביט בי וכמעט לא רואים לו את הלבן בעיניים, רק את הקשתית הצהובה חומה שלו ובתוכה אישון שחור וממוקד כמו כוונת. השיניים שלו חשופות החוצה, להבים לבנים על רקע עור הכהה. הוא מסתכל עליי כמו וולברין מגודל על זאב ערבות שמפריע לו לאכול טרף. יהיה נחמד לתקוע את האגרוף שלי בין השיניים שלו, אבל גם מסוכן. הוא ילחם בחזרה, וה-8 על הראש שלו אומר שהוא לא יהיה לבד. אבל עדיין, הבן זונה הזה מזיין את הבחורה שלי, אני לא יכול פשוט... אתה יכול, אידיוט. פעם אחת תלמד מגור, תתחבא, תשרוד, שום כוס לא שווה את זה. סמיון-המסומן נלחם נגד סמיון-הגבר, בסוף סמיון-המסומן מנצח. רגע לפני שאני חוזר לחדר, השיניים החשופות של הוולברין הופכות לחיוך.

סמיון, אתה רועד, הכל בסדר?

איך זה קרה?

אני לא יודע, דיברתי עם מישהו וכשאני חוזר אני מוצא אותה עם הבחור הזה, הוא כנראה קשור להנהגה שלהם, הוא עמד עם המנהיגה המפחידה ההיא של ה-8ים בזמן הנאום שלה.

מה?

גור מתחיל לספר לי במדויק מה קרה במסיבה. מי דיבר עם מי, איך האנשים נראו. אני מקשיב לזה, מקווה שהפרטים המשעממים יסיחו את דעתי מדנה. כשהוא מגיע לסיפור על איזה לוזר שהוא חפר איתו ברחוב, אני מבין שזה לא עובד.

אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה.

תנסה להירגע איכשהו, אולי תעבוד או משהו.

זה לא יעזור. זה כמו לאבד מלא כסף, אבל ברמה בסיסית יותר. כסף זה המצאה, אתה יכול לעבד את זה ברמת המודע, אבל אישה זה... אתה רוצה לצאת החוצה, ללכת איתו מכות עד שאחד מכם יפול. אתה לא יודע איך זה מרגיש.

הפעם גור רק מסתכל עליי ושותק.

טוב, מצאתי למי להגיד את זה. מצטער.

אצלך לפחות זה בן אדם זר, כל מה שיש לך לפחד ממנו זה מכות. אני הייתי צריך לפחד לאבד את החבר הכי קרוב שלי.

שמע, פשוט לא עשית כלום, אז לקחתי את דנה לעצמי. אם רק היית מנסה, יש סיכוי די טוב שהיא הייתה זורמת איתך, כשאת מסומנת אין לך כל כך הרבה מבחר.

תגיד, חיבבת אותה בכלל?

כן, היא חמודה כזו, זורמת בשיחה, אוהבת להזדיין.

הייתם מדברים הרבה?

חצי כוח.

אז למה אתה עצבני?

כי... כי....

כי אתה חייב להרגיש שאתה תמיד שולט על כולם ועכשיו קיבלת הוכחה שאתה לא? Tough luck. אתה זה שתמיד מנסה להיות רציונלי כל הזמן, לא צפית שמתישהו משהו כזה יקרה?

כנראה שלא.

שתהיה לי בריא. לפחות הבנת את זה בלי שאני אצטרך למשוך אותך מהבחור ההוא בכוח.

אז מה עכשיו?

עכשיו אתה פשוט חוטף את המכה וממשיך הלאה. אין איזה קרב אחרון או סוף דרמטי, החיים זה לא סיפור. שמע, תירגע קצת, תלך לישון, אם קשה לך, קח את זה.

הוא מושיט לי גלולת שאנגקסין.

שלהבת הביאה לי את זה, אמרה שהאחד הזה חינם. זה יעזור לך לישון. האמת, נראה לי שאני הולך לעשות את זה עכשיו בעצמי.

הוא נשכב על המיטה ונרדם. אני לובש בחזרה את הממשק הנוירוני, מקווה להטביע את הערב בים הנתונים הבלתי נדלה. אבל חתיכה קטנה של מציאות לא יוצאת לי מהראש. הסיפורים של גור על ה-8ים: מטילים מיסים, מדברים על קהילה, יודעים איפה אנשים גרים, רוצים להתרבות, הגדלת מספר המסומנים, פיתוי של אנשים לסימון בלית ברירה, דיאוסי! אני מנתק את כל התהליכים ומתמקד רק בצ׳ט.

MarkedMantis
דיאוסי? אתה כאן?

Diaosi
איפה אני עוד יכול להיות?

MarkedMantis
תגיד? מישהו פנה אליך לגבי הסימון שלך? ניסו לדבר איתך?

Diaosi
למה אתה שואל?

MarkedMantis
תקשיב, פשוט תענה לי, אני מנסה לעזור לך, יש מצב שאתה בצרות.

Diaosi
אני מתכתב עם זאת ששכבתי איתה, אל תצחק עליי.

MarkedMantis
היא אמרה במקרה משהו על 8ים? הציעה להכיר לך אנשים שיעזרו לך?

Diaosi
האמת שכן, איך ידעת?

MarkedMantis
תקשיב, תתרחק ממנה. בעצם לא, אל תעשה את זה בפתאומיות, פשוט תמשיך לדבר איתה ותגיד לה שאתה לא יודע מה קורה איתך, שתגור לבד ברחוב, שנהיית ג׳אנקי, תיראה מה שיותר חסר תועלת.

Diaosi
מה? למה? אני כבר ממילא מסומן, מה יכול לקרות?

MarkedMantis
אני חושב שמנסים לגייס אותך בכוח למשהו. יש דיבור על זה שה-8ים החליטו לאחד את המסומנים, להתחיל לעשות חוקים. הם כבר יודעים איפה אני גר, הם החליטו ״לגבות מס״ מאיזה חבר שלי לפני כמה ימים. אתה באמת רוצה שהאנשים האלו ידעו עליך דברים?

Diaosi
אני לא כל כך בטוח מה לעשות.

MarkedMantis
תדבר איתם בדיוק כמו שאני מדבר איתי, אל תדע כלום, תהיה מבולבל. עכשיו תגיד לי, מצאת דירה כבר?

Diaosi
כל מה שמצאתי היה יקר מדי, תמיד השכר דירה היה איזה 200-300 יותר ממה שאני יכול להרשות לעצמי.

MarkedMantis
אני יכול להלוות לך קצת כסף אם תצטרך.

Diaosi
אתה אומר לי לא לבטוח באף אחד ושנייה אחרי זה אתה מציע לעזור לי?

MarkedMantis
אל תהיה אידיוט, אם הייתי רוצה שתידפק, יכלתי פשוט לא להגיד לך.

Diaosi
אולי אתה מנסה לדפוק אותי ודווקא הם ינסו לעזור לי.

MarkedMantis
תקשיב, יש לי אינטרס לעזור לך.

Diaosi
איזה?

MarkedMantis
אתה מסומן טרי, אבל אחרי שיעבור קצת זמן, אתה תלמד שיעור חשוב. כשאתה מסומן, כשהגישה שלך לכסף מסתבכת, כשאתה מחוץ למערכת, אתה מבין שהדבר הכי חשוב, היחיד שתמיד צריך, לא משנה כמה העולם מתהפך, זה חברים.

Diaosi
אני לא כל כך מכיר את זה.

MarkedMantis
גם אני לא באמת הכרתי פעם, אתה תלמד. תשמור על עצמך, בבקשה.

זהו, סיימתי לדבר איתו. דנה עדיין בראש שלי, אבל עכשיו הדירוג שלה כבר ירד מ-Fatal ל-Warning, היא רק כמו מין נפיחות כזו שצריך לנקז. אני לוקח את השאנגקסין ונשכב על הצד ליד גור, הגב שלי מופנה אליו. כעבור כמה רגעים החומר מתחיל לעבוד, אני מרגיש את הדחף הבלתי נשלט ונכנע לו. הדמעות זולגות ממני בלי קול, אני בוכה את עצמי לישון.

אני בחניון ואני ממש רוצה ללכת, אבל בכל זאת אני נשאר ומקשיב.

קיצר ז'ניה, לא תאמין, אני אומר לילדה הזו להוריד חולצה, והיא ישר מסכימה. אפילו נתנה לי לצלם.

יש לך את זה על הטלפון? אני יכול לראות?

בטח בטח, למה לא. סמיון, בוא, שתה גם קצת איתנו.

לא שותה.

איזה מין רוסי אתה? חשבתי מזריקים לכם וודקה ישר לוריד. אבל בוא נדבר על משהו אחר. התכוננת למבחן מחר?

אני לא עונה לו. הוא מתקרב אליי, מניח את היד שלו על הכתף, היא כבדה כמו משקולת, עם עוד קצת לחץ הוא יפיל אותי לרצפה.

שאלתי שאלה.

האמת שלא כל כך התכוננתי.

איזה חכם אתה, לא צריך להתכונן אפילו. אתה תיתן לי להעתיק ממך, נכון?

זה שאלות פתוחות אבל, אם תעתיק ממני ישימו לב.

אז תעשה טעויות בכוונה.

אבל אז אני לא אגיע להקבצה א1' ו...

לא איכפת לי, אתה עוזר לי במבחן הזה, הבנת?

הוא בא לתפוס אותי ביד השניה שלו, לפני שהוא מספיק אני מתחיל לרוץ. מזל שאנחנו יורדים במדרגות, אחרת הוא כבר מזמן היה משיג אותי. ברגע שאנחנו מגיעים לתחתית, אני רץ קדימה, הכי מהר שאני יכול. רק עוד שלושה מטרים. שניים, אחד, ואני בתוך המכולת. השומר המבוגר מסתכל לאביאל ישר בעיניים. אביאל לא מנסה להיכנס אחריי, אבל הוא גם לא הולך. ז'ניה עדיין מאחוריו, הוא נראה כמו כלבלב שהבעלים שלו בעט בו.

אני מפנה אליהם את הגב ונכנס פנימה לחנות, מנסה להתחפר מה שיותר עמוק פנימה. אני פשוט אחכה פה מספיק זמן והם ילכו. איכשהו הגעתי לאיזור של המתוקים. יש פה כפתורים קטנים משוקולד עם סוכריות צבעוניות, בננות מצופות, כדורים של שוקולד לבן. הרוק נוזל לי בלשון, כל כך בא לי לקחת כמה ביד ולאכול. אף אחד לא נמצא כאן, אף אחד לא יראה, אבל עדיין אין לי אומץ.

מאחוריי אני שומע צליל של דפיקה בדלת. אני מסתובב ורואה את אביאל מביט בי דרך זכוכית של חלון. הוא מושיט אצבע ומעביר אותה לאט לאט על הגרון שלו. לרגע אני רץ, עד שאני מבין שהוא לא באמת יכול להגיע אליי, ועדיף לא למשוך תשומת לב. אני מתחבא באחת מהמחלקות הפנימיות בחנות ומחכה. בחוץ מתחיל להחשיך, החנות מתרוקנת מאנשים. אמא שואלת בהודעה מה איתי, אני אומר שהכל בסדר, אני אצל ז'ניה והורים שלו יסיעו אותי הביתה בעשר בלילה.

אין מסביבי כבר אף אחד, רק אורות ניאון, מדפים מלאים, וצעדים מרחוק של עובדים משוטטים בחנות. עוד מעט לא תהיה לי ברירה. הצעדים מתקרבים אליי, ואני רק מסתכל על הרצפה, מעדיף לא לראות.

ילד, אתה צריך לצאת מפה, אנחנו סוגרים.

את לא מבינה, יש מישהו שמחכה להרביץ לי בחוץ. אולי את או אחד מהשומרים יכולים ללוות אותי? רק עד התחנת מוניות פה ליד.

אני מצטערת, אנחנו סוגרים.

בבקשה, זה לא הליכה ארוכה. פשוט, אם הוא יתפוס אותי לבד, אני לא יודע מה הוא יעשה.

אני מצטערת, אנחנו סוגרים.

בבקשה, אל תזרקי אותי החוצה.

אני מצטערת, אנחנו סוגרים.

היא מחזיקה אותי ביד ואני הולך איתה. ליד הדלת אני רואה את השומר מקודם.

אדוני השומר, הילד ההוא מקודם, הוא מחכה לי בחוץ, אולי תוכל רק ללוות לתחנת מוניות פה ליד? בבקשה?

השומר עדיין לא עונה.

עכשיו אני ברחוב. שקט פה בערב, כל מי שרוצה לבלות כבר יושב בפאבים בצפון העיר. אני מסתכל מסביב ולא רואה אותו. ליתר ביטחון אני מחליט ללכת הביתה ברחוב צדדי יחסית. בהתחלה אני הולך לאט ומסתכל לצדדים, אבל אחרי כמה זמן אני מתחיל להירגע. אביאל כבר לא כאן, אני אהיה בסדר, והבית שלי רק עשר דקות הליכה מכאן.

מכה חזקה, אני נופל הצידה, לתוך אחת הסימטאות. אני צועק אבל היד שלו מכסה לי את הפה. אביאל מעליי, אני מנסה להרים אותו מעליי, אבל הוא רק מחזיק חזק יותר.

סמיון, אתה הולך לעשות לי את המבחן, נכון? תענה עם הראש.

אני מהנהן לכן.

יפה, ילד טוב.

האחיזה שלו מרפה ממני, הוא מתחיל לקום ממני. לא נורא, אני אהיה בהקבצה א2', אפשר לעלות אחר כך.

אבל עדיין, התנהגת לא יפה, צריך ללמד אותך שיעור.

עכשיו הוא שוב עליי. בן זונה. הוא מוריד את התיק שלו ומוציא ממנו משהו שקוף. הוא מסריח מעראק, זו זכוכית מהבקבוק. היד שלו יורדת לחולצה שלי, מנסה להרים אותה. אני תופס לו אותה עם שתי הידיים שלי. הוא מנסה להזיז, אבל שתי הידיים שלי ביחד חזקות יותר מיד אחת שלו.

ז'ניה, אתה יכול להחזיק אותו רגע? ז'ניה, מה אתה עושה, תפוס לו ת'ידיים עכשיו או שאני מביא לך מכות.

ז'ניה נעמד מעליי. הוא לא זז לרגע. כן ז'ניה, אני מבין מה אתה חושב, תבעט לו בראש, אחרי זה נרוץ ונברח מפה. אבל ז'ניה רק מתכופף ומחזיק אותי. אביאל מרים לי את החולצה.

אל תדאג, יא שמנדוז, אני אעשה לך את זה מתחת לחולצה, איפה שאף אחד לא יראה.

הוא מצמיד לי את הזכוכית לבטן ומתחיל ללחוץ. הוא עובר וחורט לאט קו אחד. אני מרגיש את הבטן שלי נפתחת, בטח יש דם, אני לא רוצה לראות. אני מרגיש חום, כאילו הוא מצמיד לי גפרור בוער. אני מסתכל ורואה שהזכוכית הפכה למקל עם חתיכת ברזל מעלה עשן בקצה, אדומה מרוב חם.

עוד רגע ונעשה לך את ה'ק' כמו לכולם.

מה? זה לא יכול להיות, זה לא אמור להיות ככה.

אני מתעורר בזיעה קרה. אתה כבר לא שם סמיון, אתה כבר לא בחניון ההוא ברחובות, אם היית פוגש את אביאל היום הוא היה מסיים בבית חולים. אבל אתה עדיין תקוע עם הזכרונות.

גור טעה, לא משנה כמה דברים טובים קורים לך, כמה אתה מפתח את החוזק הגופני שלך, את הנפש, הזכרונות אף פעם לא עוזבים אותך. המקסימום שאתה יכול לעשות זה לתקוף, בשביל שתוכל להגיד לעצמך אחר כך שנלחמת ולא נתת שידרכו עליך, בשביל שהניקוד שלך ב-log העולמי הבלתי הנראה של מי דפק את מי יהיה גבוה מספיק, ואתה תרגיש שאתה חזק מספיק בשביל שיגיע לך לחיות.

דנה 4

אני זוכרת את הימים הטובים, כשהייתי סתם "שרמוטה" או "מטומטמת". כולם תמיד העמידו פנים שהם מתרחקים ממני, אחרי הכל, אני מלוכלכת, בטח יש לי מיליון מחלות. אבל כשאף אחד לא רואה, מגיעות ההודעות הפרטיות, אנשים עוצרים לדבר איתי "רק לרגע" באיזו מסיבה, כל העיניים מחכות לרגע שאני אתכופף או אפשק רגליים. אבל על מסומנת הם מפחדים מדי אפילו להסתכל, ואם הם כבר יחליטו לגעת באחת, כדאי לה לברוח ומהר.

רק מסומנים אחרים רוצים לגעת במסומנת, וגם הם כמוה, פחדנים, משוגעים, מתחבאים בדירות מסריחות עם ג'וקים וקירות ומתקלפים וסירחון מפירות רקובים שגור התעקש לאסוף מהשוק. אני חושבת שכל המסומנים מרגישים את זה לפעמים, כמה שהם כלום. בגלל זה לא מספיק לנו לכסות את המצח כשאנחנו יוצאים החוצה, אנחנו צריכים לכסות את הבושה כשאנחנו נכנסים פנימה. זה יכול להיות ממשק נויריוני, או דיכאון, או אמונה באלוהים, או שתיקה, רק לא להודות כמה עמוק אנחנו בחרא.

ברגע שפגשתי את ניסים, כבר לא יכולתי יותר להתחבא. ראיתי שלא כל המסומנים עכברים שמתחבאים, חלקם גם זאבים. ל-8ים אין בעיה להזיז לרגע את הכובע כשהם הולכים ברחוב, הנקיים יודעים שעדיף להם לא להתקרב. ניסים ואני לא נזדיין יותר בחיים על ספה מלאה בכתמים כשעוד 3 אנשים נמצאים לידנו. אנחנו נזדיין בדירה שלו, איפה שהוא יכול לתקוע אותי בעמידה מול החלון כשכל תל אביב מתחתינו, איפה שאני יכולה לצרוח כמה שבא לי בלי להעיר אף אחד.

האזעקה בנייד מצפצפת, העיניים שלי נפתחות, הידיים מתמתחות, ניסים מנשק אחת מהן. אנחנו קמים ביחד, מחפשים שאריות מהלילה של אתמול, בקבוק יין חצי פתוח, אגרולים בקופסה. אחרי שסיימנו לאכול, אני לובשת חולצת נירוונה שחורה ומכנסי ג׳ינס עם חורים בברכיים. את המצח אני מסתירה תחת הפוני וקושרת מסביבו חוט קטן ודק שלא יברח. קצת איפור שחור מתחת לעיניים, נעלי אולסטאר, ואני מוכנה לצאת.

חחח, באמת בחורות התלבשו ככה פעם?

לא חייתי אז, אבל ממה שאוהד סיפר, כן.

הזוי, את נראית כמו אוחצ׳ה נרקומן.

איך היית רוצה שאני אראה, עם שפתיים שחורות ועור לבן, אנורקסית כמו הסניגורוצ'קות שאתה תוקע?

אני לא יודע על מה את מדברת, אני מעדיף בחורות שיש להם מה לתפוס, לא בובות מולבנות. בכלל, הכי אני אוהב נשים חזקות כמוך. אם היית צריכה, אני בטוח שהיית עולה עד לשמיים ואז יורדת בחזרה אל הארץ.

חנפן שקרן. יאללה, בוא נצא.

אנחנו נוסעים לחנות, באוטו שלו. הוא מלווה אותי פנימה, מניח את היד שלו מסביב למותניים שלי בשנייה שאנחנו בפנים. אוהד אומר לנו שלום. הוא מסתכל על ניסים כמו שילד מסתכל על בריון שלקח לו ת'סוכריה. ניסים רק מעיף לו את מבט האיומים שלו, כאילו עוד רגע הוא הולך לפתוח לו את הגרון עם השיניים. ראיתי אותו עושה את זה כבר כמה פעמים, הוא קורא לזה הסוד המקצועי שלו. פעם אחת גם ראיתי מה הוא עושה כשהמבט לא עובד. אוהד עוזב אותנו, הולך לחדר האחורי לשתות, להסניף שורות, אנאערף.

אז מאמי, את מוכנה? היום מתחילים.

אחרי שאני אסיים עם זה אני נכנסת, כן?

ברור, סידרתי הכל.

ומורידים לי מהמשכורת את ה...

כן, חברים שלך יקבלו את הפטור.

יופי, אז אני מוכנה.

מעולה. תזכרי, גם אם את לא מצליחה בפעם הראשונה, הוא בטח ירצה להיפגש שוב.

ניסים הולך ואני מתחילה לסדר את הקופה. סיכמנו שבינתיים אני הולכת להמשיך לעבוד. מסתבר שה8-ים ממש רוצים מישהי כמוני, אחת שיש לה עבודה מסודרת במקום כמו ה״רטרו״, כזה שעשוי למשוך כל מיני אנשים שמתגעגעים לעבר, כאלו שאפשר להמיר. אני נחמדה ללקוחות יותר מהרגיל, אבל לא מתבייתת על אף אחד מסוים. המטרה שלי יגיע מאוחר יותר, אני צריכה לשמור את האנרגיות שלי בשבילו.

כבר שבוע אחרי שיצאתי עם ניסים, זה היה ברור לי, אני רוצה להיות 8ית. הבעיה זה שהם לא מוכנים לצרף כל אחד. הם מחפשים אנשים שיוכיחו שהם יכולים לתת משהו בתמורה, לא סתם לוזרים שיסתבכו ויגררו אחרים איתם. ניסים הפעיל את הקשרים שלו בשביל לסדר לי כניסה קלה יחסית. אני רק צריכה לסמן מישהו אחד, כבר החלטנו מי. רק צריך לסיים עם זה וה״ק״ שלי תהפוך ל״8״. בהתחלה פחדתי שזה יהיה טקס כואב כמו הסימון המקורי, ברזל מלובן בלי הרדמה, אבל ניסים אמר שהם משתמשים בהרדמה מקומית, אפילו יש להם מנתח פלסטי מקצועי שעובד בשבילם.

אחר הצהריים מגיע והמשמרת שלי מסתיימת. אני יוצאת החוצה, מסתכלת, מנסה למצוא אותו, אבל אין סימן. אוף, דווקא היום הוא לא הגיע?

דנה!

זה הקול שלו, אבל מאיפה?

תסתובבי ימינה, אני פה, בספסל.

אני מסתובבת והוא באמת שם, עם הבגדים הרוסים הכאילו פאנקיסטיים שלו, מנפנף לי לשלום. לא פלא שלא ראיתי אותו, חוץ מהקול הצייצני, הגוף הקטן והרזה שלו משתלב מושלם עם הספסל, כאילו הוא איזה פסל אמנותי של גמד שהעירייה שמה שם.

היי נטע, מה נשמע?

מי לכל הרוחות קורא לילד שלו נטע? אחרי זה הורים שלו מתפלאים שהוא יצא מוזר. בטח הם גם יהיו בהלם כשיסמנו אותו.

בסדר, ואת?

הכל טוב. תגיד, היה לך יום הולדת 18 לפני שבוע, לא? מה דעתך שנחגוג את זה עם איזו בירה, אני אזמין אותך.

וואי, מגניב, אני אשמח.

העיניים שלו קופצות והיד שלו טיפה רועדת. בטח פעם ראשונה שבחורה מזמינה אותו להיפגש ועוד מבוגרת ״מגניבה״. הוא מפחד לעשות משהו לא נכון. כשהוא יגדל יבין שזה לא באמת משנה, או שיש קליק או שאין, אי אפשר להסתיר את מה שאתה, לא לאורך זמן לפחות. גם הוא יגלה בסוף מה אני.

אנחנו הולכים לאיזה מקום קטן ליד הסנטר, משהו באמצע בין בר לבית קפה, שקט מספיק, בשביל לא להפחיד אותו. בזמן שאנחנו בדרך לשם, אני שולחת סמס לצלם. הוא מגיע לבר רבע שעה אחרינו, הפרצוף שלו קבור בעיתון והוא לובש ז׳קט חום. אני ונטע מדברים, אני שואלת אותו שאלות וככל שהוא שותה יותר מהבירה, ככה התשובות שלו נהיות ארוכות יותר.

יש לי חלום להיות סופר.

מה?

מה ששמעת. אני יודע שאני סתם ילד, אבל אני... לא יודע, זה נראה לי ממש מגניב להיות סופר. זה להבין את הבפנים של אנשים, ידע זה כוח.

לא כזה כוח.

למה?

היה לי ידיד סופר, הוא היה טיפוס חנון כזה, היום הוא די דכאוני, לא יוצא הרבה מהבית.

גר עם ההורים? אני לא רוצה להיות כזה, אני רוצה להיות מהסופרים הגאונים האלו, כמו סישין ליו, שכולם מדברים עליהם.

האמת שלא, הוא גר בדירה מתפרקת בתקווה.

אף פעם לא הייתי בתקווה. אבל בכל מקרה, הייתי רוצה לכתוב איזה סיפור גדול כזה שירגש אנשים, כמו סטאר וורז אבל בספר.

ידיד שלי פעם כתב אחד כזה, אבל...

אוף נו, די עם ידיד שלך.

כשהוא אומר את המילים האלו, כל החיבה שלי אליו נעלמת. הוא לא באמת מתעניין בלדבר איתי, בי, הוא מתעניין רק בלדבר על עצמו בזמן שהוא מסתכל לי על השדיים. שיהיה, עדיף ככה, ניסים אמר פעם שהוא תמיד הכריח את עצמו לשנוא כל אחד שהוא סימן, הוא חושב שזה עושה את זה לקל יותר. זה נכון, זה באמת קל יותר, עכשיו אני רק רוצה לסיים עם זה כבר.

אני מחכה שהוא יסיים את הבירה שלו, נותנת לו לדבר עוד קצת, ואז שואלת אותו אם הוא רוצה ללכת להסתובב קצת בסנטר. הוא מסכים, ברור שהוא יסכים, הוא אולי לא מתעניין במה שיש לי להגיד, אבל הוא יעשה הכל כדי לבלות עוד קצת זמן עם בחורה. כשאנחנו קמים ללכת, אני מביטה אחורה ורואה את הצלם. הוא נפטר מהז׳קט והעיתון ועכשיו אני סוף סוף רואה את הפנים שלו. יש לו משקפיים עבות, קשורות מסביבו בחוט כדי שלא יפלו. הפנים שלו מקומטות ויש לו שחור מתחת לעיניים. אבל העיניים עצמן נראות חכמות, מרוכזות, מסתכלות עלינו כמו רופא שבודק צילום רנטגן. אני לא בטוחה לגמרי איך הוא מצלם אותנו, אבל זה כנראה משהו במשקפיים, שמתי לב שהחוט שלהם, שנעלם בתוך השיער הלבן שלו, נגלה שוב ליד הכתף ונכנס לתוך תיק הגב.

אני ונטע מטיילים בסנטר. הוא שמח בקטע קולני, אני לא אתפלא אם זו גם הפעם הראשונה שהוא שתה. טוב, שיהיה. אני מסתכלת ורואה שהצלם מאחורינו.

רוצה לגעת בהם?

מה?

ראיתי שהסתכלת על החזה שלי. אתה רוצה לגעת בהם?

כ... כאן?

כן, עכשיו, בוא איתי.

אני מחזיקה אותו ביד, הוא הולך אחריי כמו כלבלב אחרי האדון שלו. בנים תמיד היו כל כך קלים? אני נכנסת איתו למעלית ואנחנו יורדים לחניון. בחושך, בין המכוניות, הוא מרים את הידיים בהיסוס, פותח את כפות הידיים מול ה-D cup שלי.

אל תפחד.

הוא תופס אותם בכוח, זה טיפה כואב, אבל אני שותקת. הידיים שלו זזות מסביבן, הוא מנסה להרגיש אותם מכל כיוון אפשרי.

אתה רוצה ללקק לי את הפטמות?

הוא לא עונה. אין צורך. אני מרימה את החולצה, מזיזה טיפה את החזייה. הוא מלקק לי את הפיטמה הימנית. הגועל שלי מתערבב עם החשמל של הלשון המתלהבת שלו. יש מצב שהוא יהיה טוב בדברים האלו יום אחד. פתאום רעש של צעדים ממלא את החניון.

מה קרה?

הכל בסדר מותק, אתה פשוט תמשיך ללקק.

אני מחזיקה את הראש שלו מסביב לפיטמה שלי, לא צריך להפעיל הרבה כוח כדי להשאיר אותו שם. מולי אני רואה את הצלם, הוא בדיוק זז, כנראה חיפש זווית טובה יותר. לרגע אחד העיניים שלנו נפגשות והוא מסמן לי עם הראש. ביד הפנויה שלי, אני מורידה את הסרט מסביב לשיער ומזיזה את הפוני שלי, חושפת את הסימן.

עכשיו יהיה תיעוד של הילד זין מסתובב איתי וממזמז אותי, בחורה מסומנת. מעניין אם הם ישר ישתמשו בזה כדי לסמן אותו, או אם הם יסחטו אותו עם זה איכשהו קודם. טוב, זה כבר לא ענייני, העיקר שאני אהיה 8. מעניין מה גור, סמיון, ושלהבת היו אומרים אם היו רואים אותי עכשיו, בטח היו מקללים אותי.

שלהבת 4

הטעות הגדולה ביותר של עובדי העגל היא סגידתם לזמני. פגשתי לא מעט כאלו. הם מתפתים לדברים הרגילים: כסף, מעמד, מין, סמים, אהבה. כשמעיין הריגוש מתחיל להידלדל, הם מתפללים תמיד את אותה תפילה. המילים אולי יתחלפו, נימת הדיבור, הצידוקים ה״רציונליים״, אבל כל מה שיארוב מתחת יהיה תמיד אותו הדבר: עוד, עוד, עוד, עוד! אינספור פעמים ניסיתי להסביר להם, לסמיון וגור, את הטעות שהם עושים. כל מקורות האנרגיה אוזלים בסוף, תחנות הכוח כבות. ביום ההוא, רק מי שהאנרגיה שלו מגיעה ממקור מעבר לגשמי, מי שמחובר לחשמל, זה שמופיע בנבואה של יחזקאל ולא של בן יהודה, רק הוא ישרוד.

אבל סמיון וגור, אוזניהם ערלות. גברים כותבים את ספר תורתם על דיונות ואז מופתעים כשרוחו הסוערת של אחר מוחקת מעשה ידם. הם מנסים שוב ושוב לקרוא לה, לקבל מעט מתשומת ליבה, ברגעים הבודדים שהיא עוד כאן. סמיון רב איתה על איזה חוב ישן, טובה שהוא סידר לה, קורא לה שרמוטה. היא עונה לו עניינית, בנימוס. סמיון צועק, מילותיו מיטנפות יותר ויותר, תפילת העגל תמיד מלאה ביאוש. בא לי לשאול אותו האם הוא באמת חושב שאפשר להעליב אותה, האם הוא בכלל יכול להגיד לה משהו שהיא לא שמעה קודם.

הטקטיקה של גור אחרת, הוא מפוייס, חייכן. גם זה משהו שראיתי אצל עובדי העגל, הם מאשימים אותנו בכך שאנו מתכחשים ליצר המין ובו בעת הם מתכחשים לרגשותיהם, מציגים תמיד שמחה אדישה, בזמן שבתוכם בוערת האש. גור חושב שאם הוא רק יהיה נחמד מספיק, הכל יסתדר. הוא מתבדח עם דנה, שואל בסקרנות על הגבר החדש שרכש בה מקום. היא מצידה עונה בחיוך, מספרת בהתלהבות כמה נחמד לה עכשיו. שניהם מנסים להעמיד פנים, להתנהג כאילו כלום לא השתנה.

אני נמנעת מלדבר עימם. כל אחד מהם יכול להתפרץ פתאום, מוטב להתרחק. אני חוששת לעתיד שלי כאן, השירותים שנסתמים, ריח הזיעה, החפצים המפוזרים בכל עבר ועכשיו דנה, כולם מזכירים לי כמה הבית הזה זמני. האמונה שלי חזקה, אני רוצה לחיות, להזכיר את אלוקים לעם כפוי הטובה ששכח אותו, אבל גם בי מקננת החולשה. אחרי מספיק זמן מתחת לגג בטוח, הלילה חוזר להיות מפחיד.

כעבור חודש, דנה לוקחת מכאן את הדברים שלה. ברוך שפטרנו.

מה. שלומך.

הכל בסדר קרן.

לקרן יש קול עכשיו, אבל הוא לא שלה, הוא מגיע מעוד מתקן חשמלי ארור, מתנה מסמיון. היא רק צריכה ללחוץ על תמונה, והנה המכשיר מדבר. סמיון מאמין שהוא עזר לה, אבל עם התמונות האלו, איך היא תלמד לקרוא? האם יהיה לה פעם קול משלה? קול רועד ורך, קול של נערה, בת אדם, לא קול מכונה מתה, הוגה כל הברה לאט ומדוייק, מכתיב מילים ללא לב.

בחוץ.

בסדר קרן, נצא עוד כמה דקות, רק תדאגי לסדר את הכובע שלך.

לפחות היא עדיין מעדיפה את העולם האמיתי על המכשירים. בהתחלה דאגתי לה, אבל היום אני מעדיפה להוציא אותה, שלא תסתגר ברשת כמו סמיון, או בתוך המחשבות שלה כמו גור. זו הסכנה בפרי עץ הדעת, הוא נותן לאדם את הכוח ליצור, להשלות את עצמו שברא עולם אליו יוכל לברוח. לפחות מזה אני אנסה לשמור אותה.

אנחנו יושבות בגן התקווה. מסביבנו בעיקר משפחות אתיופיות, כולם עוסקים בעניינים שלהם, שלווה.

איפה? נסיכה.

דנה? אמרתי לך כבר, היא עזבה.

נסיכה. רובוט. זוג.

כבר לא.

למה?

יש דברים שמגיעים מאלוקים, הם שם לנצח. מה שמגיע מבני אדם יכול להיעלם.

אני. את. סוף. מתי?

אל תדאגי, זה לא הולך לקרות בקרוב. אני מאמינה שלא הגעת אליי במקרה, אלוקים סידר את הפגישה בינינו ואם הוא החליט, אז ככה זה יהיה.

בית. אש.

גור וסמיון ירגעו, הכל יהיה בסדר אני מקווה.

קרן עוזבת את הפלאפון ומחזיקה את היד שלי. אנחנו יושבות בשקט, מסתכלות על האנשים בפארק. האנשים בפארק מתחלפים עם השנים. לכל אחד מאלו הייתה תקופה שהפארק היה שלו, רגע לפני שהמכשירים לקחו אותו, כולאים אותו בבית או במשרד. אבל העצים? הם רק המשיכו לצמוח, ממלאים את ייעודם, בלי לזוז, בלי לתהות. אני יודעת שהאדם הוא נזר הבריאה, אבל לעיתים עדיין מקנאת בעצים.

קבוצה גדולה מגיחה משום מקום. הם מתהלכים בשלווה, חבורה שיצאה לטיול. כולם חובשים כובעים, יכול להיות ש? אני מחכה שיתקרבו אלינו, לשלוח מבט מדויק יותר. הם כמה מטרים מאיתנו כעת ואני שמה לב לעוד דברים. במבט שטחי הם נראים רגילים מלבד הכובעים, אבל מקרוב אני שמה לב, יש רק ארבעה גברים, שלושה מתוכם מדברים בהתלהבות עם הנשים, הרביעי צועד לפניהם בחזה מתוח ורק זורק מילה אחורה מדי פעם.

הוא עוצר ובו ברגע כל השאר עוצרים מאחוריו. היציבה שלו נשארת זקופה, החזה שלו רחב. הוא יכול למחוץ אותי למוות בחיבוק דב, אני לא אתפלא אם אחד מאבות אבותיו עשה את זה לאחת מאבות אבותיי.

קרן?

קרן מביטה בו, הם מכירים.

כן, זאת היא, מזל. היא ברחה מהבית, אני ואמא שלה דאגנו כמו משוגעים. קרן, בואי תביאי לאבא לחיבוק.

קרן מתחילה לקום, אני עוצרת אותה. הוא מביט בי כמו אחאב בנבות.

איפה אמא שלה?

נורית, קדימה, תגידי לבת שלנו שלום.

אחת מהנשים צועדת קדימה. זו לא אמא של קרן, הם משקרים. המנהיג הגוי שלהם מתקרב אליי.

נו, תביאי את הבת של...

היד שלו תופסת אותי. הערל המזוהם הזה נוגע בי. אם היה לי סכין, הייתי תוקעת אותה עמוק בחזה המגוחך שלו. אבל אין לי, אז נשאר רק דבר אחד שאפשר לעשות, לאנשים כאלו יש חולשה אחת שתמיד עובדת.

אני מניפה את ידי החופשית למעלה, פוגעת ישר בכובע המצחייה ומעיפה אותו. לרגע אחד הוא רק מפחד פחד מוות וכבר לא חושב עליי, זו החולשה של כולנו. אני משחררת בסיבוב את ידי השניה, תופסת את קרן ומתחילה לרוץ. רק אחרי שיצאנו מהפארק אני מעזה להביט אחורה. הם אחריי, אבל יש בינינו פער. אם אני רק אצליח להגיע הביתה.

בואי הנה!

אנשים מסתכלים, תוהים לעצמם למה חבורה שרובה נשים רודפות אחרי בחורה דתיה ונערה. אך איש לא מתערב, לכולם כבר יש צרות משלהם. כשאני מגיעה לבניין שלנו, הם כבר קרובים מספיק בשביל שאני אשמע אותם מתנשפים. איך הם הדביקו את הפער? נהייתי רכה מדי? אני רצה למעלה, שומעת מאחוריי את הנעליים שלהן חובטות בכוח במדרגות. כשאני מגיעה לקומה שלנו, אני מרגישה יד תופסת בכתף שלי. אני מסתובבת ודוחפת אותה, היא נופלת על גבר ושתי נשים כמה מדרגות מתחתיה. בזמן שהם עוזרים לה לקום, אני מכניסה את המפתח לדלת. הוא לא נכנס, מישהו השאיר את שלו מהצד השני.

גור, סמיון, הצילו! תפתחו את הדלת!

עכשיו הם שוב עולים במדרגות, הפעם קצת יותר לאט, בזהירות.

תפתחו! מהר!

קרן, באנו להחזיר אותך הביתה.

קרן מתקדמת צעד אחד לעבר האישה.

קרן, אל תקשיבי לה, את לא חייבת ללכת איתם.

אנחנו עם הגב לדלת. הם מקיפים אותנו כמו חיות טורפות. פתאום סמיון פותח את הדלת, סוף סוף. אני דוחפת את קרן פנימה ונכנסת בעצמי. אני מנסה לסגור את הדלת, אבל מישהי מהם תפסה את הידית מהצד השני, היא מנסה לפתוח את הדלת בכוח. סמיון מושיט שתי ידיים החוצה, אני שומעת צליל פיצוח.

"היד שלי!"

היא כבר לא אוחזת בדלת יותר. אני מסובבת את המפתח, נועלת את הבית מפני הפולשים.

שלהבת, מי האנשים האלו?

רצתי... אוויר...

שלהבת, תעני לי עכשיו, אני רוצה לדעת מי אלו?

סמיון, תן לה לנוח רגע.

גור, היא מסתבכת בצרות עם אלוהים יודע מי, מביאה אותם לבית שלך, ואתה עדיין דואג לה?

הם... לא... הם מסומנים.

מאיפה את יודעת?

צעקה נשמעת מהרחוב. אנחנו מסתכלים מהחלון ורואים אותם בבירור, בנוסף ל-4 שליד הדלת, יש עוד תריסר שעומדים ברחוב.

שלהבת, חתיכת דפוקה, מה עשית להם?

הם ניסו לקחת את קרן.

אז מה? הם בטח קרובים שלה או משהו.

הם יפגעו בה.

מאיפה את יודעת, יא משוגעת.

אמא שלה אמרה לי.

שקרנית, אמרת שמצאת אותה לבד ברחוב.

אחרת לא הייתם לוקחים אותה.

נכון מאוד, כי אנחנו minding our own business. עכשיו תקשיבי לי טוב, לא איכפת לי מה הם עשו לה, אנחנו מחזירים להם אותה, עכשיו.

אתם לא תעשו את זה. אני אצעק פה בכל השכונה שאתם מסומנים, אני אמוטט עליכם את קורות המקדש דגון המזויין שבניתם פה.

לפני שאני מספיקה לשים לב, הוא תופס אותי בכוח, מתחיל לחנוק.

את מאיימת עליי? מי את חושבת שאת, יהודונת מסריחה.

סמיון, תעזוב אותה.

שתוק!

אני קפואה מפחד, טובעת. סליחה קרן, סליחה שלא הצלחתי להגן עלייך, לתת לך מקום בעולם. כנראה שלא עמדתי באיזשהו נסיון ועכשיו אלוקים מעניש אותי. עוד מעט כבר לא יהיו דאגות, אני אהיה כמו עץ.

משפחה. מנעול.

הקול הדיגיטלי חורק מהמכשיר הנייד. קרן מתקדמת לעבר הדלת בעצמה, מסובבת את המפתח.

סמיון עדיין מחזיק אותי, אבל כבר לא חונק.

את רואה? אפילו ילדה בת 14 פחות אגואיסטית ממך, כלבה מחורבנת.

אל תיגע בי, חתיכת קוזאק, תעיף את הידיים שלך ממני. קרן, אל תקשיבי לו, אל תלכי אליהם.

מבעד לדלת אחת מהנשים מסתערת, מוכנה להכות את מי מאיתנו שפתח לה. היא נעצרת כשהיא רואה שזו קרן. גור הוא הראשון מאיתנו לדבר, התולעת.

אנחנו מצטערים, היא שיקרה לנו, חשבנו שאין לקרן הורים. בכל מקרה, אתם יכולים לקחת אותה, אנחנו נדאג להעניש את שותפה שלנו על מה שהיא עשתה לכם.

אני צועקת, אבל סמיון כבר גרר אותי לחדר שלו וסגר את הדלת. הוא מפיל אותי על המיטה, תופס לי את הידיים, ומצמיד את הפנים שלו לשלי, האפים שלנו כמעט נוגעים.

אל תנסי כלום. אם שוב תעשי בעיות אני אחנוק אותך עם הכרית הזאת, והפעם זה יהיה עד הסוף.

הוא מעליי, ידיו מוכנות למלאכה. רק מחשבה אחת יש להם בראש, לעובדי האלילים: להקריב, להרוג. טיפשה אחת, איך נתת לעצמך לשכוח מה האנשים האלו, איך נתת להם להוליכך שולל? מגיע לך, כל מה שקרה, זה אשמתך, את סטית מהדרך, התפתית לעגל. עכשיו הוא יהרוג אותך, וזה בסדר, ה' נתן וה' לקח.

סמיון, אתה יכול לשחרר אותה, הם הלכו, זה נגמר.

?? 2

זו לא הייתה שאלה בכלל. אני אישה משכילה, בת 22, יש לי עתיד שלם לפניי. אז נכון, עכשיו אני בתקופה של חיפוש עצמי, מתנסה בצורות אלטנרטיביות של זוגיות, של משפחה, אבל עדיין, תינוק? עכשיו? הריון תמיד היה בעיניי משהו של בחורות מסורתיות שהסתבכו במדינת עולם שלישי, לא של מישהי כמוני. זה היה אמור להיות עניין פשוט, רק ביקור קצר אצל הרופא, כאב לא נעים, והבעיה נעלמת. אבל הייתי מסומנת, לא היו יותר הורים רופאים.

יותר גרוע מכך, לא הייתה הזדמנות שניה. הזריקה שקיבלתי, שכל מסומן מקבל, נעלה לנצח את היכולת שלי להתעבר. אם אני אאבד את ההריון הזה, אני אהיה עקרה. באנגלית היה לזה סלנג ששנאתי, barren, כאילו שאישה היא איזה פיסת אדמה שצריך לעבד ולנצל, חפץ דומם במקום יצור חי. למה פסגת החיים שלי הייתה צריכה להיות ליצור חיים בעולם? הייתי אמורה לבנות את עצמי, להיות חוקרת, לטייל ברחבי העולם, להזדיין עם גברים בכל הצבעים האפשריים. אבל זה כבר לא יקרה, עם או בלי הריון. אז למה לא בעצם? אם כבר בחרתי לשבור את החוקים ולצעוד מחוץ לדבר הזה שנקרא חברה, למה לא לשבור גם את האמונות של עצמי של פעם, ילדה טיפשה ויהירה, מישהי שלא הייתה לה משפחה, שלא הרגישה את החופש בלהיות משוייכת.

כשסיפרתי לאהובי על ההריון, לראשונה מזה אי פעם, לא היה לו מה לומר. גופו הרחב כל כך התקמר לתוך עצמו. העיניים שלו, אשר תמיד הביטו לעבר אופק בלתי נודע, הופנו כעת לרצפה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו ככה, הופך מגבר בטוח בעצמו לילד אבוד. רציתי לחבק אותו, אבל היה לי כבר נסיון עבר עם המצב הזה בגברים. בחצי מהזמן שהם ככה, אם תחבקי אותם, הם יצעקו עלייך. עכשיו היה הרגע האחרון שבו רציתי שהוא יצעק עליי, אז פשוט הבטתי בו, כמו באינסופר הסשנים שלו, מחכה לגזר הדין.

בהדרגה הוא חזר לעמידת הכוח ועל פניו נרקם חיוך. זה היה אותו חיוך שיש לו כשהוא חושב על פרוייקט חדש, על רעיון לניסוי או סשן.

יודעת מה, זו הזדמנות. הרי זו תמיד הייתה המשמעות האמיתית של משפחה, לחנך, לגדל, לא? אנחנו רוצים ליצור כאן אנושות חדשה, אז קדימה, בואי נתמודד עם כל החוויות האנושיות מחדש, נתקן אותן, בואי נהיה הורים.

הוא המשיך אחרי זה, בשטף הרגיל שלו, מדבר על סינכרוניסטיות יונגיאנית, מושג ה"טאבולה ראסה" של ג'ון לוק, השערת ספיר-וורף. מהר מאוד הפסקתי לשמוע, אלא רק הבטתי בו, שואבת כוח מהביטחון שלו, שמחה שהוא מקבל את זה. הולך להיוולד לנו ילד, יהיו לו 17 הורים, אבל שניים מתוכם יהיו קצת יותר, אוהבים ומחוברים בקשר חזק יותר, כזה שנכתב ב-DNA. אילו רק הקשבתי לדברים שאהובי אמר אז.

תקופת ההריון הייתה אינטנסיבית. הגוף שלי התקיים באוברדרייב מתמיד, עבד לרעב, צורך להשתין, כאבי גב, ומצב רוח. זו תחושה מרתקת, אבל בו זמנית כל כך זרה, להתאמץ גם כשאת לא זזה, לדעת שאת לא לבד בגוף שלך, להיות בית. שאר המשפחה, מצידם, עשו את המירב כדי להתחשב בי. בימים שלא זזתי מהספה תמיד היה מישהו בבית להביא לי מה שאני צריכה, או פשוט לחבק אותי כשאני בהתקף חרדה. כשהיינו ישנים ביחד, תמיד דאגו לתת לי יותר מרחב במיטה, גם אם זה אמר שבחדר שנועד לשלוש נשים ישנו כעת חמישה. כולם ידעו שזו ההזדמנות היחידה שלנו לדבר כזה, כל היריבויות נעלמו, כל האי נוחויות הקטנות זזו הצידה, כולם היו שם בשבילי. אני נזכרת באמא שלי, הריונית בגיל 38, עוטפת את גופה הנפוח בחולצות מכופתרות צמודות, מייצגת נדל"ניסטים בבתי משפט, מגיעה הביתה צרודה ומחכה לאבא שיחזור מהמשרד. אני לא יודעת איך היא עמדה בזה.

השיגו לי פנטניל, לקראת היום הגדול. כולם רק חיכו לרגע הלידה, משהו שלא בטוח אם הם יזכו לראות אי פעם שוב. אהובי לא יצא בכלל מהבית, הוא נשאר תמיד לידי, מוכן לרגע. כשירדו לי המים, הוא המשיך בביטחון הרגיל שלו. הפעם, לא כמו בהתחלה, היה לו הזמן להתכונן. הוא עזר לי לעבור לכיסא הגלגלים שגנבנו מיד שרה ומשם התגלגלנו למיטה הכי גדולה בדירה. עוד אחד מהגברים היה בבית וביחד שניהם הצליחו להרים אותי מהכיסא. הדקירה בגב הפחידה אותי בהתחלה, עד שהזכרתי לעצמי שזה המזרק. את תחושת הערפול קיבלתי בברכה.

אל תירדמי לי. תוציאי אותו. מה אמורים לעשות עכשיו? תעלה מהר במחשב את האתר עם ההסבר. נו כבר! אנחנו חייבים את הילד הזה, הוא המפתח.

כשהתעוררתי חשבתי לעצמי שעבר שבוע, אבל עדיין הייתי במיטה, הירכיים שלי מלאות בנוזלים דביקים, כאילו אני ילדה קטנה שהשתינה על עצמה.

עשינו את זה.

הוא החזיק את התינוק מולי, כמעט מצמיד לי אותו לפנים.

תראי! תראי!

החדר התמלא באנשים. נשים צועקות נדחסו מסביבי, מעבירות תינוק צועק מצד לצד.

תביאו לי אותו.

הם המשיכו להעביר את הבן שלי מאחד לשני, בוחנים, מעירים הערות. אני כבר לא הייתי מרכז העניינים יותר, סיימתי את תפקידי.

תביאו לי את הילד שלי!

הצעקה שלי מילאה את החדר, סוף סוף הם שתקו. הם העבירו לי אותו מיד ליד, עד שלבסוף זכיתי לראות את מה שגידלתי בתוכי במשך כמעט שנה. הפתיע אותי לגלות שזו בת. דמיינתי שזה יהיה בן, סקרן, שולח ידיים, נקי, מביט לכל עבר, עם פנים סקרניות ומושלמות. במקום זאת, ביתי בהתה בי בעיניים מטופשות וחייתיות. היא נראתה כמו בן אדם לא אפוי לגמרי, מלוכלך משאריות של דם ושלייה. חיכיתי לרגע הזה שיקרה הקסם, החיבור ההוא שתמיד מדברים עליו בין תינוקות להורים, כשהמגע הפיזי הופך לנפשי והנפשות מתחברות לאחד. הוא לא הגיע.

בתחילת ההריון אהובי הבטיח שבדבר אחד יהיה לי חופש מוחלט, את השם של ביתנו רק אני אבחר. הוא התאכזב כשבחרתי בקרן. כשהוא שאל למה דווקא השם הזה, לא הסכמתי לענות, רק הזכרתי לו שהוא הבטיח לכבד את הבחירה שלי. באותה מידה היא יכלה להיות נועה או מיכל, לא היה משהו מיוחד בקרן. זה היה בכוונה, ידעתי שכל דבר בחיים שלה יהיה עמוק, מתוכנן, מנומק, שונה מכל ילדה אחרת. לפחות שהשם שלה יהיה סתמי.

כמה חודשים אחרי, החיבוקים שלי עדיין היו מזוייפים. ניסיתי, באמת, אבל כל פעם שהחזקתי אותה, זה היה כמו הפעם ההיא בגיל 12, כשלכלבה של חברה שלי נולדו גורים. כולם העבירו אותם אחד לשני וכשהגיע תורי, רק שאלתי את עצמי למה אני צריכה להחזיק את היצורים האלו, מלוכלכים מדי, פראיים. אבל בסוף החזקתי אותם, בידיים מתות של רובוט, כי הייתי חייבת לשכנע את שאר הילדים שאני בן אדם.

הניכור לקרן הפך בהדרגה גם לניכור מהבית. רציתי שמישהו יבין מה קורה, יקשיב, יציע פתרונות, ילמד אותי איך לאהוב אותה.

במקום זה, כולם רק התעסקו בלחשוב על חינוך. כששמעתי אותם מתווכחים על איך הם יחנכו את קרן, מדברים לידה בכוונה גם באנגלית ורוסית, רציתי לצעוק עליהם שיסתמו. היא רק תינוקת, למה אתם ממהרים כל כך? אפילו אני לא עומדת בקצב. חוץ מזה, לא הייתה לי זכות לצעוק, היא גם הייתה הבת שלהם.

קרן כבר למדה ללכת, לקחת דברים, פעם אחת הייתי צריכה לרדוף אחריה כשהיא התרוצצה עם מספריים שאיזה אידיוט השאיר על הרצפה. אני לעומתה, רק שקעתי. כשההריון התקדם, נאלצתי לעזוב את העבודה במלצרות. לא חשבתי מה יקרה אחרי שההריון יגמר, רק דמיינתי את זה בתור איזשהו סוג של אופוריה, התעלות רוחנית. מי היה מאמין שגם אחרי ההריון אני עדיין אצטרך מזון וקורת גג. מי היה מאמין שיצפו ממני לעבוד בשביל להשיג אותם. איכשהו תמיד היינו עניים. למרות שחלק מאיתנו עבדו בעבודות של פריבילגים, הכסף פשוט נעלם. כל משכורת הייתה נחוצה.

ניסיתי לחזור למלצרות. לא היו חסרים מקומות שמחפשים מלצריות בשחור, בלי לבקש תעודת זהות. את פשוט צריכה לדעת להחליף במהירות בין קרירות וחיוכים, להיות אחת מהבחורות הקשות-עדינות האלו שגברים מפנטזים שיתאהבו בהם. אני כבר שכחתי איך להרשים גברים זרים, גם הסניגורוצ'קות שהתחילו להופיע בכל מקום היוו תחרות רצינית: נשים חיוורות, לבושות בשמלות שחורות צמודות, מדלגות משולחן לשולחן בצעדים חרישים, מתחרות על מי הכי קרירה. ברגעים הנדירים שמצאתי עבודה, ידעתי שהיא תהיה זמנית. השתדלתי לתת מה שיותר משמרות, מנסה לאסוף מה שיותר פירורים עד שיפטרו אותי ואני אחזור לשבת על הספה, להיות הנטל שמושך את כולם למטה.

ככל שקרן נהייתה עצמאית יותר, כך היא התרחקה ממני. הייתי חוזרת הביתה ורואה אנשים אחרים משחקים איתה, מדברים אליה. ניסיתי להקדיש לה כמה שעות קבועות ביום, פשוט להכריח את עצמי לשבת איתה, גם כשזה לא באמת עובד. הכי קשה היה חוסר התקשורת בינינו. כבר מהתחלה לא הבנתי את שפת הגוף שלה. היא הייתה יכולה לבכות לפעמים במשך שעות. הייתי מנסה לחבק אותה, לנענע בעדינות, כלום לא היה עוזר. חשבתי שכשהיא תתחיל לדבר הפער הבלתי ניתן לגישור בינינו יעלם. אבל היא לא דיברה, בכלל. אם הייתי בן אדם נורמלי, הייתי מתחילה לדאוג, לחפש באינטרנט, אולי ללכת למומחה. אבל בעיקר הייתי עסוקה בלנסות להקים את הגוויה שהיא אני למטלות היום יום, להעמיד פנים שאני חיה. אולי עמוק בפנים היה לי נוח שהיא לא מדברת, פחדתי לשמוע מה היא תגיד.

יום אחד ישבתי לידה בזמן שהיא שיחקה בבובות, בובות תינוק רוסיות שמישהו מאיתנו מצא לה ברחוב, מריחות מפלסטיק ואבק. קרן הסתובבה אליי, מחזיקה בובה. לבובה היה משהו שחור מתחת לעין אחת, בידיה היא החזיקה תינוקת, היא לא חייכה, כנראה הייתה מוסקבאית. הצבעתי על הבובה ושאלתי:

קרן, זאת אני?

לא אמ...

קרן, מה אמרנו?

זה היה אהובי. ברגע שהוא שמע את קרן מדברת, הוא קם בפתאומיות, כאילו משהו עולה באש. הוא התכופף על הברכיים מושך אותה ביד אחת אליו. ביד השניה הוא הביא לה סטירה.

זה אסור!

הלב דפק במהירות, הפנים האדימו, ההרגשה הזו בשיניים שבאה תמיד עם זעם, דחף לנשוך.

מה לעזאזל אתה עושה?

היא עשתה משהו אסור ומסוכן. דיברנו על זה בזמנו, על איך גם ילדים צריכים יד נוקשה כמו מבוגרים. את לא צריכה לדאוג, אני לא פצעתי אותה או משהו, רק הכאבתי לה קצת, הכל בשליטה.

אבל, מה היא עשתה? היא רק אמרה לא.

יש דרך להגיד לא. בואי תראי לנו איך, קרן.

קרן מסתכלת עליי. היא מפנה את הראש ימינה ושמאלה, מחווה ברורה.

את מבינה? אני נותן לקרן חופש מלא להביע את עצמה, מלבד מגבלה אחת. אסור לה לדבר.

מה?

דיברנו על זה בישיבת דירה, הניסוי של ג'יני. טוב, את בטח שכחת כבר. זה היה ניסוי מאמצע המאה ה-20, בודדו ילדה קטנה במשך שנים, נתנו לה לגדול בלי מילים, בכלל. גם אחרי שהניסוי הסתיים, היא לא הצליחה באמת לדבר, אבל היא עדיין ידעה לתקשר.

אתה רוצה שהבת שלי לא תדבר?

שקט. חוקרים אמרו שאיכשהו הם ידעו מה היא רוצה, איזשהו שילוב של תנועות גוף ומבטים. אחד מהחוקרים קרא לזה "לשדר רגשות".

זה דפוק לגמרי.

לא זה לא. זה בדיוק מה ש-NLP עושה, זה גם חוזר יותר מדי לאורך ההיסטוריה בשביל שזה לא יהיה אמיתי. גלוסולליה, רוּנות רגש, טלפתיה, כל המיתוסים האלו חייבים להיות מבוססים על משהו. יש שפה אמיתית, מעבר למילים. אני רוצה שהבת שלנו תדבר, אבל תדבר באמת, לא במילים חלולות, אלא בשפה של הנפש.

אתה השתגעת לגמרי.

כלבה, לדבר בנימוס.

עכשיו הוא כבר לא הסתכל על קרן, רק עליי. הוא נעמד מולי, גבוה, ידיים לצידי הגוף, טיפה נוטה לכיווני, מסתכל עליי מלמעלה, אב כועס על בת סוררת. אפילו אז לקח לי רגע לעצור את עצמי מלהתמסר לזה. כניעה ממכרת מדי.

אתה לא יכול להתנהג אליה ככה, זה התעללות, זה פשע.

"התעללות", "פשע", בחיי לפעמים נראה לי שלא למדת כלום. במשפחה שלנו, שברנו את הדוגמות המטופשות האלו. בואי קרן, נעבור לסלון, להיות עם כולם.

קמתי אחריו, רוצה לחסום אותו מלקחת את הבת שלי. הוא נשאר עם הגב אליי, מסתובב רק בחצי ראש.

את באמת רוצה לעשות את זה? מה את חושבת שיקרה אם תנסי?

האגרוף שלו נסגר, שריר הזרוע התקשח. ידעתי שלא תהיה לו בעיה, הוא מעבר למוסר העבדים. רציתי לקום, צעקתי על עצמי לקום, אבל הרגליים סירבו לזוז.

אל תהיי עצובה, זה לא שאת באמת אמא שלה.

הוא סגר את הדלת והלך.

אחר כך כבר היה מאוחר מדי. כל פעם שכעסתי עליו, נזכרתי ברגע הזה, כשהוא פירק אותי במשפט אחד. לא רציתי לעבור את זה שוב, אז שתקתי. הרי הוא צדק, באמת לא הייתי אמא. כל מה שיכלתי לעשות היה להסתכל מהצד, איך קרן גדלה. הוא גם צדק, באמת כולם יכלו לדבר איתה, למרות שהיא לא ענתה.

אהובי לא האמין בילדות, הוא טען שמדובר בהבנייה חברתית, המצאה של הקפיטליזם של המאה ה-20 שנועדה ליצור פלח צרכני מניב רווח. מגיל צעיר התייחסו לקרן בתור מבוגרת, אחת שלא מכירה טוב דברים, עושה טעויות, אבל עדיין מבוגרת. כבר בגיל 9 ראיתי אותה עוזרת לארוז ציוד לפסטיבלים, שוטפת כלים, מנקה רצפה. בגיל 13 כבר שלחו אותה מדי פעם לעזור לשכנים הזקנים שלנו בנקיונות, אהובי שיקר להם שהיא חירשת.

אני כבר לא הייתי בן אדם עצמאי, רק עשיתי מה שאומרים לי ואטמתי את האוזניים בשאר הזמן. היה יותר קל ככה, פשוט לכבות את הראש, לקבל את הגורל שלי, שפחה. זה יכל להימשך ככה לנצח, אם דברים רק היו נשארים אותו דבר. אבל אנשים גדלים, משתנים. קרן באמת הפכה למבוגרת, עם שחור מתחת לעיניים, כפות ידיים מתקלפות מרוב שטיפת כלים, עמידה שפופה. היא גם כמעט ולא חייכה. לראשונה מזה אי פעם, ראיתי בקרן משהו דומה לי.

יום אחד, באמצע ששאבתי אבק מהשטיחים, קרן נכנסה הביתה. היא לבשה כובע מצחייה מכוער, עם לוגו של אוריגוס פיצה. תהיתי למה היא לבשה את זה? הרי זה בלתי אפשרי. גם כשהיא הורידה אותו, ניסיתי לשכנע את עצמי לרגע שזה סתם כתם, או שאני הוזה מרוב עייפות. אבל זו לא היתה הזייה, מאחורי הכובע, על המצח של קרן הייתה האות "ק". התמלאתי בזיעה קרה, רציתי להתעורר מהסיוט הזה, או פשוט לשרוף את הדירה המחורבנת הזו, את העולם הארור הזה שחילל את הבת שלי.

היי, הכל בסדר, למה את כועסת? אל תדאגי, לא השתמשנו בברזל מלובן, זה סתם קעקוע.

אבל למה?

כדי שהיא תהיה חלק מאיתנו.

כדי שהיא תהיה חלק מאיתנו? מה עם הבחירה שלה? מה אם היא לא רוצה להיות חלק מאיתנו? מה אם היא לא רוצה לחיות יותר לפי החוקים שלכם? מה אם היא רוצה להיות סתם ילדה רגילה? בתוכי צעקתי, אבל בחוץ לא אמרתי מילה.

הכל בסדר?

כן ברור.

הכל באמת היה בסדר. ביום ההוא הבנתי שאני חייבת להוציא אותה מפה. אנחנו נמצא איזושהי דרך, כבר עדיף למסור אותה לרווחה מאשר שתהיה כאן.

היום הוא היום. החלאה מודאג, כבר 3-4 שנים שלא הצטרף אלינו אף אחד, ולפני חודש איבדנו שני אנשים. הוא החליט להוציא את המשפחה לכמה חושות בדרום, חושב שיש שם כמה מסומנים שרוטים שאפשר לנסות לגייס. בבית נשארנו רק אני, קרן ועוד שלושה. השעה אחת עשרה, כולם חוץ ממני נרדמו. אני מעירה את קרן, היא קמה בלי לומר מילה.

קרן, אנחנו יוצאות לטיול.

מזדקפת, מסמנת קו אלכסוני ארוך עם האצבע.

אני יודעת שהוא אמר שאסור, אבל אני מרשה לך, אל תדאגי.

היא בדיוק כמוני, עושה מה שאומרים לה, שפחה. בזכות זה אני אצליח להוציא אותה מפה. אני מביאה לקרן קפוצ'ון, מושכת על ראשה את השכמייה. עכשיו אנחנו ליד הדלת, רגע לפני שאני עומדת לפתוח אותה, אני לוחשת לה.

קרן, אני הולכת לקחת אותך למקום שבו לא תצטרכי לעבוד כל היום, יהיו לך עוד ילדים בגילך לשחק אותם, לא רק מבוגרים. את תוכלי לדבר שם עם מי שתרצי, הבנת קרן? לדבר.

קפואה, דמעות בעיניים.

בואי קרן, קדימה, הולכים מכאן.

יש לי תוכנית ברורה. ברגע שנצא מכאן, אנחנו בורחות מערבה, ללוינסקי. נתחבא שם איפשהו בלילה ובבוקר אני פשוט אשאיר אותה בכניסה לבניין של לשכת הסעד עם פתק שמסביר שהסימן על הראש שלה מזוייף. בטוח למישהו מהם יהיה לב, לא?

אל תחזרי לכאן קרן. כשאני אביא אותך לשם, אל תספרי להם מאיפה הגעת. יהיה לך יותר טוב שם, את מבינה?

מהנהנת.

אני פותחת את הדלת. מול עיניי נגלה המבוך השחור של השכונה, בניינים ישנים עומדים בקושי, מאף אחד מהם לא בוקע אור. שכחתי כבר איך הרחוב נראה בלילה, כמה מפחיד להיות לבד. לא מטומטמת, אל תקפאי, תצאי החוצה, עכשיו, תתחילי ללכת, קדימה.

סופי?

אני מתחילה לרוץ, גוררת את קרן יחד איתי. מאחוריי אני שומעת את הצעקות שלהם.

תחזרי סופי, תחזרי.

בחיים לא. אני מנסה להמשיך לרוץ, אבל כעבור רגע יד תופסת אותי. אני דוחפת את קרן קדימה שלא יגעו בה, רגע אחרי זה הם עליי. היא נופלת על אישה שבדיוק חצתה את הסמטה. יש לה עיניים מתרוצצות, לבושה כיסוי ראש וחצאית, שיניי סוס מכוערות. היא התקווה האחרונה שנשארה לי.

הם מתעללים בבת שלי, תצילי אותה, בבקשה. היא לא מס...

משהו מתפוצץ לי בראש. מיד אחריו מגיעות עוד ועוד חבטות. אני נופלת על הרצפה, מישהו מהם מכה אותי שוב ושוב עם איזה משהו כבד. לרגע אחד אני רואה את קרן והאישה רצות הרחק משם, מישהי אחת מתחילה לרוץ אחריהם ואני תופסת לה את הרגל. לא משנה כמה כואב לי, אסור לעזוב.

הכאב הופך את העולם לשחור. אני רק רוצה לבקש סליחה מקר... מהבת שלי, על מה שעשיתי לה. הם ממשיכים לתת לי מכות אבל אני כבר בקושי מרגישה את הכאב.

למה את מחייכת, יא בת זונה? את מחייכת כי בגדת בנו? חכי תראי מה יקרה כשהמאסטר יחזור.

בדמיון שלי המצח של קרן נקי. היא לומדת בעירוני ה' ומספרת לי על בנות שהם חברות שלה ובנים שמוצאים חן בעיניה. היא גם לפעמים מתעצבנת עליי בלי שום הצדקה ואני מנסה לא לצעוק עליה. הלוואי והיינו רק אמא ובת משעממות, גרות בבית קטן, ולכל אחת חדר משלה.

גור 5

יש לך לאן ללכת? את לא תהיי ברחוב, נכון?

גור, אני מעדיפה להיות ברחוב מאשר להישאר עם רוצחים.

סמיון לא באמת התכוון...

המילים שלך ריקות כמו המעשים שלך, גור. אתה רק יושב כל היום על הספה המטונפת שלך ומפחד, רמש שמתחבא מהעולם. אני טיפשה שבכלל ציפיתי ממכם למשהו, חבורה של חסרי אמונה, מוכנים לבגוד זה בזה בלי להסס.

לא בגדנו בך, שלהבת.

בדאי, אתה בחיים לא תבין חברות מהי, נאמנות מהי. אתה מוג לב, מתיוון, יוסף בן מתתיהו. כבר עדיף למות מלהיות כמוך.

טוב. שלהבת, רק שאלה אחרונה, איימת קודם שתלשיני עלינו. את לא תעשי את זה, נכון?

תולעת, סור מדרכי.

אחרי השיחה הזו שלהבת יצאה מהדירה. עברה חצי שנה ולא שמעתי ממנה דבר.

אנשים אוהבים לחשוב שרחובות הם משהו סטטי יחסית. בסרטים תמיד יש את הקטע הזה, כשהגיבור הולך באיזו סמטה ופתאום נזכר בילדות שלו או במשהו בסגנון. אני חושב שזה לא נכון. כל מי שהיה אי פעם בפארק הירקון ב-5 בבוקר, רואה את השינוי שהוא עובר עם הגעת פועלי נקיון. הם מפשיטים ממנו את שכבות הזוהמה, הופכים אותו מחדש לכר דשא אחיד ומזמין. גם בסרטים, זה לא באמת אותו הרחוב מהילדות של הגיבור, אלא רק הזיכרון שלו שנשאר. אם לגיבור יש מספיק מזל או שכל, הוא מצליח לאחסן את הזיכרון במגירה קטנה לימים גשומים ומרשה לעצמו להביט על הרחוב החדש.

השעה היא שתיים בצהריים והשמש ממלאת את השכונה באור. הורים נושאים שקיות מלאות באוכל לשבת, ילדיהם הולכים אחריהם עם עיניים מהופנטות לנייד, מהשוק בוקעת מוסיקה מזרחית רועשת, עם קצת מילים מושאלות בסינית. אני לבוש בחולצה לבנה עם שני כפתורים ליד החזה ונזהר שעסיס תפוח הנאשי שאני אוכל לא יכתים אותה. בידי השניה אני אוחז בעגלה מלאה במצרכים. שירה הבטיחה שאם אני אביא לה את כל מה שהיא צריכה, היא תכין לכולנו את פשטידת הפטריות שתשנה לנו את החיים.

בדרך חזרה מהשוק אני צריך להיזהר לא להיתקל באף אחד עם העגלה. זה קצת מעצבן, אבל אחרי התקרית, הבנתי שלפעמים דווקא ההמון הוא ההסוואה הטובה ביותר. אני ממשיך להתקדם בקצב סביר, חשוב להיראות חלק, לא לעורר תשומת לב. אני שומע צעקה מאחוריי ומסתובב, אבל זה רק ריב בין ילדים. זה הקטע של זיכרונות, הם גורמים לך לפרש דברים כמו איך שהם היו פעם, גם כשהכל כבר השתנה. רגע לפני שאני נכנס לרחוב מושיע, אני מרגיש את היד תופסת בכתפי. ההגיון אומר שזה סתם מקריות, אבל הלב מתחיל לדפוק. אני מסתובב לאט, משתדל לא לתת לפחד להתבטא בתנועות חדות. לפעמים זכרונות הם אנשים חיים ושלא כמו רחובות, הם יכולים להופיע גם כשאתה לא מצפה להם.

גור.

זו פעם ראשונה ששלהבת נגעה בי. העמידה שלה כפופה ונראה כאילו היא הולכת ליפול. ידה השניה מונחת על הבטן וכשאני מביט לעברה, אני רואה כתם כהה על החולצה מתחת. יש ריח קל של דם באוויר.

שלהבת, מה קרה?

דקרו... אותי.

את יכולה ללכת עד הבית?

היא מסמנת לי עם הראש ואנחנו מתחילים להתקדם. היא הולכת לאט נורא. אני לוקח את היד שלה ומניח אותה עליי.

לגעת... מה... שפחות.

כבר נגעת בי קודם. עכשיו די עם זה, את בקושי יכולה ללכת אז תישעני עליי עד שנגיע הביתה. עייפה מדי מכדי לריב, היא נכנעת. כעבור רבע שעה אנחנו נכנסים לבניין. אני קורא לדניאל שיבוא לעזור לי וביחד אנחנו מרימים אותה את המדרגות. אנחנו משכיבים אותה על המיטה שלי.

אחרי קצת שכנוע, אני משכנע את שלהבת להרים את החולצה. הבטן שלה מלאה בדם, אבל יש רק פצע אחד. שירה מביאה תחבושות מהבית מרקחת, דניאל חובש אותה. הוא מנסה לדבר איתה כדי להרגיע אותה, אבל היא מבקשת שישאיר אותנו לבד. אני מבטיח לה לחזור עוד רגע ויוצא עם דניאל מחוץ לחדר שלי.

תגיד גור, מה הסיפור שלה?

היא חברה ותיקה, גם גרה פה פעם. תגיד, אתה חושב שהיא תהיה בסדר?

כן, זה פצע קטן יחסית, תוך שבועיים היא כבר על הרגליים.

אוקיי, אז היא תישן בחדר שלי.

מה? ואיפה אתה תהיה?

אני אשן על הספה.

כשאני חוזר לחדר, שלהבת נראית כבר רגועה יותר. אני מקנא בה על הכוח שלה. אם הייתי במקומה, הייתי בוחן את הפצע שוב ושוב, עובר בראש על רשימת הסיבוכים האפשריים שיכולים לקרות. שלהבת פשוט סופגת את המכה ושותקת. אני חושב שזה מה שמבדיל בין מי שקשוח באמת למי שמנסה לשרוד. לא פלא שהיא לא פחדה לחזור לרחוב. פתאום היא מחייכת אליי, חיוך קטן כזה, אירוני, שחושף רק את שתי השיניים הקדמיות.

עשיתם הצבעה על מה לעשות איתי?

לא בדיוק. את כנראה כבר תהיי בסדר תוך שבועיים, עד אז נטפל בך. את לא צריכה לדאוג, לא יעיפו אותך מכאן, זה החדר שלי עכשיו.

מי היו האנשים האלו?

הם הדיירים החדשים פה, דניאל ושירה. אולי את זוכרת את דניאל, ישבתי איתו במסיבה ההיא שהיינו בה לפני כמה חודשים.

מה קרה לסמיון?

הוא עזב חודש אחרייך, כשהגיעה ההודעה על זה שה-8ים הולכים להתחיל לגבות פרוטקשן ממסומנים. הוא אמר שהוא מתכנן להוריד פרופיל ושהוא לא רוצה שאף אחד יתן עליו מידע או יסכן אותו. הוא הציע לי לעבור לגור איתו בתנאי שאני אתחייב לא לדבר עם מסומנים אחרים. כשלא הסכמתי הוא פשוט עזב. חוץ מהכסף שהוא מעביר לי אונליין על העבודות כתיבה אין לי שום קשר איתו. הקטע הכי דפוק זה ששבוע אחרי שהוא עזב, הגיע לפה מישהו מה-8ים ואמר שיש לנו פטור מתשלום. עכשיו תגידי לי את, מי עשה לך את זה?

הבני בליעל. עקבתי אחריהם, חיכיתי לרגע שהם יוציאו את קרן בלי הרבה השגחה. היא כבר הייתה בידיים שלי ואז.

היא שותקת. אני חושב שהיא נבוכה. אחד מהדברים שהכי קשה לאנשים חזקים להתמודד איתו זה כשהם מקבלים תזכורת שיש אנשים חזקים הרבה יותר. אז מכה בי ההבנה והגלגלים בראש מתחילים להסתובב.

שלהבת, הם חושבים שאת עדיין גרה פה?

אני לא יודעת.

דיברת איתם פעם? הזכרת אותי?

אם אני אדבר איתם, זה יהיה רק קללות.

טוב. אז תשמעי, את פשוט תדאגי להיות שקטה לגמרי. אנחנו נסגור את הוילונות ככה שלא יוכלו לראות אותך בשום דרך. אם הם יבואו, נגיד להם שאנחנו דיירים חדשים ונאיים להזמין משטרה. בדרך כלל זה מרחיק מסומנים.

גור. תודה.

אני שונא את מה שאני הולך לעשות כרגע, אבל אני יודע שאין ברירה. היא כנראה תחשוב שאני נחש, אני אולי באמת נחש, אבל זה הקטע במצבי לחץ, הם מוציאים את זה מאנשים, את החבר הנאמן ואת הנחש, ולפעמים קצת קשה להבדיל מי זה מי. בלי סמיון לא הייתי חושב על זה בכלל, אבל המילים האחרונות שלו מהדהדות לי בראש:

גור, אם יש לך שכל, או שתברח מפה, או שתמצא דרך להשתיק את שלהבת. הדפוקה הזו פשוט יכולה להתחיל לצעוק ברחבי השכונה שאתה מסומן ואז תאבד את הדירה. תזכור את מה שהיא אמרה כשהיא עזבה, מבחינתה אנחנו subhumans, נראה לך שתהיה לה בעיה להרוג אותך?

אני מסתכל עליה, שוכבת על המיטה, מקבלת בקרירות את זה שכרגע דקרו אותה ואני משתכנע שסמיון צדק. אבל אני גם יודע שיש דרך לפתור את זה, בלי דם.

שלהבת, יש תנאי.

מה?

אם את לא רוצה שאני אתן להם אותך, את חייבת לעשות משהו.

מנוול.

תישבעי באלוהים שאת לא הולכת להלשין על הדירה שלנו או לנסות לפגוע בנו איכשהו, לא משנה מה, אפילו לא בשביל להציל את קרן.

לא תישא את שם ה' לשווא.

זה לא לשווא אם תקיימי את זה. זה פיקוח נפש, גם שלך, ואולי גם של קרן. עכשיו קדימה, אני רציני.

אני נשבעת לא להלשין עליך, לא לדווח על איפה אתה גר, לא לנסות לפגוע בך, לא משנה מה.

תגידי שאת נשבעת באלוהים.

אני נשבעת באלוהים בכל מה שאמרתי קודם. זהו? אתה מרוצה. אני גם לא באמת הייתי עושה דבר כזה. איימתי עליכם כי רציתי להציל אותה.

אז אם ככה, לא אמורה להיות לך בעיה להישבע בזה.

אתה לא מבין מה זה להישבע, משומד.

את צודקת, אבל יש גם משהו שאת לא מבינה. את זוכרת איך קראת לי לפני שעזבת? פחדן, חסר אמונה. אמרת שאני אהיה מוכן לבגוד בחברים שלי. זה לא נכון. את אולי מאמינה באלוהים, או מאמינה שאת צריכה להציל את קרן, אבל אני מאמין בחברות. בגלל זה אני השבעתי אותך עכשיו במקום פשוט לזרוק אותך ברחוב, למרות שאת איימת עליי. בגלל זה אני רוצה לשמור על הבית הזה ועל האנשים שגרים בו, כי הם יקרים לי, כי מסביבם אני בונה את החיים שלי. האלוהים שלך בשמים, האלוהים שלי כאן, בבית הזה, ואני נאמן לו בדיוק כמו שאת נאמנה לשלך.

היא מסתכלת עליי בלי להגיד דבר, האגרופים שלה סגורים חזק. אני חושב שזה הכי קרוב שהיא יכולה להגיע ללהודות שהיא אולי טועה. אני יוצא מהחדר ומשאיר אותה לבד. יש בי חלק שרוצה להתנצל בפניה, להגיד לה שכואב לי שהייתי צריך לעשות את זה. אני יודע שהיא רק תקלל אותי, היא שונאת הבעות חולשה. אולי בגלל זה היא חיבבה כל כך את קרן, כי היא אף פעם לא ניסתה לייפות את האמת בעזרת מילים.

מאוחר יותר אנחנו יושבים בסלון, בלי שלהבת. הבטחתי לדניאל ושירה שאני אתאמן איתם הערב. אני לא זוכר ממה זה התחיל, אבל איכשהו הגענו לרעיון לעשות מערכונים הומוריסטיים על מסומנים. אני רציתי לכתוב משהו קצת יותר מעניין מהטפות שמרניות ודניאל ושירה התגעגעו למשחק. מעניין אם יום אחד נמצא בפני מי להופיע. סמיון תמיד היה פסימי, הוא אמר שהמצב הזה תמיד יהיה העתיד שלנו, להיות מנודים, להתחבא. אבל אני חושב שזה לא חייב להיות ככה. יש המון דברים שיכולים לקרות. אולי ה-8ים יעודדו מסומנים להתאגד מספיק, אולי מתישהו יהיו כל כך הרבה מסומנים ככה ששכונות שלמות יהיו מסומנות, אולי כמו שברית המועצות התמוטטה, גם האיחוד הרוסי-סיני יתפרק, וסימון יחשב לנחלת העבר האפל. אני רוצה להאמין שיהיה טוב יותר ושיום אחד אני אחיה שוב חיים רגילים ואכתוב ספר על איך המשכנו לחיות, גם אחרי שצרבו לנו "ק" על הראש.

אחרית דבר

אם נהניתם לקרוא, בבקשה תפיצו הלאה. אין לי קשרים בעיתונות או בהוצאות הספרים, הפה והאוזן הם כל מה שיש לי.

פייסבוק: https://facebook.com/lucas.nate.666 (Lucas Nate)

אימייל: tohava@gmail.com

סיפורים נוספים: http://madab1.blogspot.com